השבוע נפרדנו משתי סדרות שליוו אותנו לא מעט שנים: 24 ואבודים. שני הסיומים, השונים מאוד זה מזה, גרמו לי להיזכר בסצנות סיום של סדרות אחרות, שנפרדתי מהן כבר לפני שנים. כל הסדרות שיוזכרו בפוסט זה כבר שודרו בישראל והגיעו לסיומן. אבל לטובת אלו שעדיין לא צפו בהן אזהיר מראש שאני הולכת לספיילר לפי הסדר את גיבורים, גולשים בזמן, זהות בדויה, מכושפות, עמוק באדמה, בטלסטאר גלקטיקה, אנג'ל, הסופרנוס ואבודים. שמות הסדרות מודגשים, כך שתוכלו לדלג על מה שאינכם רוצים לקרוא. מי שלא מכיר את הסדרות האלה פטור מהפוסט.
אפשר לחלק את פרקי הסיום לשלושה סוגים. הסוג המבאס ביותר הוא פרק סיום שבשעה שצילמו אותו לא ידעו שהוא פרק סיום. היוצרים סברו שמתוכננת לסדרה עוד עונה, והתבדו. במצב כזה הצופים נשארים באמצע המתח, ולא מקבלים סגירת מעגל לסדרה שעקבו אחריה כמה שנים. דוגמה מהזמן האחרון אפשר למצוא בגיבורים, שבוטלה לאחרונה. העונה הרביעית הסתיימה באמצע התרחשות, מתוך כוונה ברורה לחזור לעונה נוספת. דוגמה טובה נוספת היא הסדרה גולשים בזמן משנות ה-90. בראשיתה הייתה גולשים בזמן סדרה לא רעה בכלל, עם רעיון טוב ועלילות מעניינות. עם השנים פרשו חברי הקאסט המקורי בזה אחר זה והעלילה גלשה (משחק מילים!) למחוזות מטופשים. בפרק הסיום של הסדרה גולש רמי, היחיד שנשאר מהקאסט המקורי, למרות האזהרות כי לא יצליח לשרוד, ליקום שלו. חבריו נשארים ביקום אחר, והם והצופים לא יודעים מה עלה בגורלו והאם צלחה משימתו.
גולשים בזמן
סוג שני של פרק סיום הוא כזה שמחבר את כל הקצוות, לעתים בכישרון ולעתים בחיפזון ובתפירה גסה, ואף מציע מבט לעתיד הרחוק של הדמויות, מעבר להווה המיידי של הסדרה. בזהות בדויה אנחנו פוגשים את סידני אחרי שנים, נשואה ואם לשניים, ורמז לעתיד לבוא רואים אצל בתה הבכורה שמפגינה יכולות אנליטיות כשל הוריה. גם במכושפות רואים את האחיות פורשות מעסקי השדים. בסצנת הסיום הקיטשית רואים אותן מגדלות משפחה ומזדקנות, ויש הבטחה לדור חדש של מכשפות בנכדה הצעירה שקיבלה את כוח הטלקינזיס של פרו. פחות קיטשית ויותר נוגעת ללב היא סצנת הסיום של עמוק באדמה. אנחנו מלווים את קלייר, שנוסעת לניו יורק לחיים עצמאיים, ובמקביל רואים את העתיד של כל אחת מהדמויות ואת מותה. בבטלסטאר גלקטיקה המסע מגיע לסופו והניצולים מתיישבים בכוכב חדש לצד האוכלוסייה המקומית. חולפות 150 אלף שנים ואנו מגלים שאותו כוכב הוא לא אחר מאשר כדור הארץ שלנו. הכי מיתולוגיה שיש.
זהות בדויה
מכושפות
עמוק באדמה
בטלסטאר גלקטיקה
סוג שלישי של פרק סיום הוא זה שלא מספק סוף חד משמעי ומשאיר אותנו עם מחשבות על מה שראינו. סצנת הסיום של אנג'ל מתרחשת ברחוב בעיצומה של לחימה. הקרב לא מסתיים, המאבק בין הטוב לרע לא מוכרע, אנג'ל לא חוזר להיות בן אנוש. כלום. רגע אחד החבר'ה נלחמים ואז זה נגמר. ככה. באמצע. סצנת הסיום של הסופרנוס מראה את טוני, כרמלה ואנתוני יושבים בדיינר ומחכים למדו, כשלפתע המסך מחשיך. ברגע הראשון אנשים חשבו שיש תקלה במסך שלהם וניגשו לבדוק את החיבורים. אחרי עשר שניות עלו כתוביות הסיום ומיד לאחר מכן ניצת בפורומים הוויכוח סביב השאלה אם התנקשו בטוני והחושך מסמל את המסך שירד עליו או שאולי עצרו אותו סוכני אף-בי-איי, ואולי בעצם לא קרה לו כלום, והחיים נמשכים באותה מתכונת שבה התנהלו עד עכשיו. סצנת הסיום של אבודים מראה את ג'ק מת באי בסצנה שהיא תמונת ראי מושלמת לפתיחת הפרק הראשון, וביקום המקביל נפגשים כל האבודים ומתברר שהם מתים כולם. מתי מתו? מה זה העולם הזה? מה זה האי?
על כל זה אפשר להמשיך לחשוב.
בניגוד לסוף הפתוח של הסוג הראשון, שנובע בדרך כלל מאילוץ, הסיום של הסדרות מהסוג השלישי מתוכנן. כיוון שכך הוא מעורר תגובה רגשית חזקה בקרב הצופים. תדהמה מסוימת, אכזבה, ולעתים אפילו זעם על הסיום שלא עמד בציפיות. אלא שדווקא סוג זה של סיום נשאר זכור יותר בטווח הארוך ומעורר דיונים ענפים ומחשבה זמן רב אחרי סיום הסדרה. לדעתי, מרשים יותר לסיים ככה סדרה מאשר לסגור מהר את כל הקצוות בסגנון: "הם התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים, הוא עזב את הבולשת, עשה הסבה מקצועית וכיום הוא טכנאי מעליות".
הסופרנוס
אבודים
כינוי:
אנג'י
בבלוג זה
בכל הבלוגים
