החיים זה לא פיקניק

אני לא יודעת או לא זוכרת מה היה טיב היחסים שבין ממלכת ישראל לממלכת יהודה לפני כשלושת אלפים שנה, אבל לפעמים יש לי הרגשה שאנחנו שוב בדרך לשם, לפילוג שייצור שתי מדינות לשני עמים, ואני לא מתכוונת לערבים וליהודים, אלא לחרדים ולשאינם חרדים. והכי נורא הוא שזה לא כל כך אכפת לי.

אני מסתכלת על החרדים ולא רואה בינם לביני שום דמיון. אני עובדת, הם לא, מתוך בחירה; אני שירתתי בצבא, הם לא; אותי חינכו למחשבה עצמאית, אותם חינכו לעשות מה שהרב אומר; אני ארצה שילדיי ירחיבו את אופקיהם וילמדו שפות, ספרות, היסטוריה ומדע, הם מחרימים כל מה שאינו לימודי קודש; אני חתמתי כבר לפני שנים על כרטיס אדי, הם לא מוכנים לתרום איברים (אבל לקבל דווקא כן); הם מקדשים את המתים ונלחמים על כל קבר עתיק שמתגלה גם במחיר גרימת סבל לאנשים חיים ואילו אני חושבת שחשוב יותר לדאוג לחיים כי למתים ממילא לא אכפת. הם לא עומדים בצפירות של יום הזיכרון, אני לא צמה בט' באב וביום כיפור. האם העובדה שגם אני וגם הם שייכים לאותה דת אומרת שאנחנו שייכים גם לאותו עם? כי אני לא מרגישה ככה.

אני נולדתי למציאות הזו והתרגלתי אליה, אבל נראה שמדי פעם החרדים בוחנים את גבולות החברה שסביבם ומקצינים יותר כדי לראות עד לאן יצליחו להגיע וכמה יצליחו לסחוט. האירועים האחרונים הם כמובן נכונותם ללכת לבית הכלא, כביכול בשם השמירה על האוטונומיה שלהם בחינוך, אך למעשה מתוך גזענות לשמה. והשני הוא קצפם על בג"ץ שקבע שזו אפליה שסטודנט אינו זכאי להבטחת הכנסה, אך תלמיד ישיבה חרדי זכאי גם זכאי. ח"כ ישי מהמפלגה החברתית ש"ס כבר הודיע שידאג לחוקק חוק עוקף בג"ץ שיבטיח לבוחריו את המשך הקזת הדמים מהמגזר העובד. לא עולה בדעתו, כמובן, לחוקק חוק שיבטיח הכנסה לכלל הסטודנטים.

בימים כמו אלה אני חושבת שאולי לא יהיה כל כך נורא להיפרד. הרי הנתק הוא כבר עובדה מוגמרת. היות שהחרדים ממילא אינם מעוניינים להיות חלק ממדינת ישראל וכל הווייתם היא ניצול משאבי החברה לתועלתם, אני לא רואה כיצד תצא החברה נפסדת אם יתרחש פילוג כזה. אני אפילו סקרנית לראות איך יצליחו לנהל את מדינת ההלכה שהם מעוניינים בה בעצמם, מהתקציב שלהם.