החיים זה לא פיקניק

כשהייתי בת עשרה הייתי מלאה במרמור מכך שאני צריכה כל הזמן לעשות מה שאומרים לי. צריך ללכת לבית ספר, ושם צריך לעשות מה שהמורים אומרים וללבוש את התלבושת האחידה המכוערת עם הצווארון לופת הגרוגרת שלא נותן לנשום, וכשחוזרים הביתה יש שיעורים ואז הורים שאומרים מה מותר ומה אסור ומטיפים ובאים בדרישות ואומרים דברים כמו: בבית שלך תעשי מה שאת רוצה. כל עוד את חיה בבית שלי את תעשי מה שאנחנו אומרים. בקיצור, הכי לא פיקניק. ידעתי שאחרי התיכון מצפה לי צבא, ככה שבמשך שנתיים עדיין אצטרך ללבוש מדים ולעשות מה שיפקדו עליי, אבל אחרי זה, פנטזתי, אחרי זה אעשה מה שבא לי. רק מה שבא לי. בלי חובות. בלי תכתיבים. סוף סוף הכול יהיה קל ופשוט.

אז עכשיו אני מבוגרת ועצמאית, ועדיין אני לא יכולה לעשות מה שבא לי. מפתיע, אה? ואני לא מדברת על הצורך ללכת לעבודה או על טיפולי שיניים או על החובה לשלם מס הכנסה. עם זה השלמתי. אני מתכוונת לכל התכתיבים החברתיים וחוקי הנימוסים המגבילים שלא באמת מאפשרים לעשות בדיוק מה שמתחשק. במשך השנים גיליתי שאני צריכה לעשות כל מיני דברים שממש לא בא לי לעשות, להגיד דברים שאני לא מתכוונת אליהם, להשתתף באירועים שבא לי להבריז מהם ולפגוש אנשים שלא מעניינים אותי ולא אכפת לי מהם. ואין דרך להתחמק מכל זה.

אני חושבת שבגלל זה אני כל כך אוהבת דמויות טלוויזיוניות שלא דופקות חשבון, שמות קצוץ על מוסכמות חברתיות ואומרות לאנשים בפנים את מה שצץ להן בראש באותו רגע. הדוגמאות הכי מתבקשות הן ד"ר האוס וד"ר יאנג מ"האנטומיה של גריי". שני הרופאים האלה אומרים את הדברים הכי ציניים, מרושעים ונוקבים שחולפים במוחם. והתגובה של הסובבים אותם? מצמוץ מהיר ומעבר לרפליקה שלהם. בלי להיעלב ובלי להתרגז. האוס לעולם לא צריך לשבת בשולחן הסדר עם קרובים רחוקים שלא ראה חמש שנים או ללכת לחתונה של מישהו שהוא לא סובל. ואם הוא כבר צריך, הוא תמיד יכול להתחמק מזה ולהגיד שיש לו תורנות.