החיים זה לא פיקניק

בשבוע שעבר, או אולי היה זה כבר לפני שבועיים, הייתי רעה. רעה ומניאקית. הייתי ישראלית מכוערת. הנה הסיפור.

מי שנוסע ברכבת יודע שמדי פעם נערכים בשטחה מבצעי קידום מכירות. פעם מחלקים יוגורט חדש, פעם מסטיקים, פעם משקה חדש. בדרך כזאת אפשר לפרסם מוצרים חדשים במהירות בקרב מספר גדול מאוד של אנשים. אז הפעם חילקו מאפינס. הדיילות עמדו ממש ליד המקום שמעבירים בו את הכרטיס וחילקו מאפינס ארוזים ועלון פרסומי. "שיהיה לך יום נעים," איחלה לי הדיילת כשהעברתי את כרטיס הנסיעה במקום המיועד, והושיטה לי מאפין ארוז ועלון של בנק איגוד. "תודה," חייכתי ולקחתי. "אני רק אקח ממך שם ומספר טלפון," אמרה.

 כשכותבים על מחשבות שרצות בראש זה לוקח הרבה זמן, אבל למרבה הפלא, למוח האנושי יש יכולת להריץ מחשבות מאוד מהר. זה בערך מה שחשבתי באותו רגע. אני לא רוצה שיתקשרו אליי מבנק איגוד וינסו לשכנע אותי לעבור בנק. בנק זה לא גבינה לבנה. גבינה לבנה אני יכולה לקנות פעם של החברה הזו ופעם של החברה המתחרה. בנק קשה לעזוב. יש הוראות קבע ותוכניות חיסכון ופק"מים וזה הרבה בלגן. אין לי כוח לעבור בנק, ואני לא רואה שום סיבה לעבור כי בסך הכול אני מרוצה מהבנק שלי. חוץ מזה, ברגע שיהיה להם מספר הטלפון שלי, הם יוכלו להתקשר אליי כמה שבא להם. כמו הנציגים של חברה סלולארית מסוימת (שמה מתחרז עם קליניקה און, לסקרנים) שהשיגו את המספר שלי ובערך אחת לחודש מתקשרים ומציקים לי שאעבור אליהם. לא רוצה. לא רוצה למסור מספר טלפון. לא רוצה שיתקשרו אליי. אבל מה לעשות עכשיו? להחזיר לה את המאפין?

שבריר שנייה מאוחר יותר ידעתי מה אני הולכת לעשות. מסרתי לדיילת מספר טלפון מפוברק.

חשבתי מאז כמה פעמים על האדם שקיבל את השיחה ולא הבין מה רוצים ממנו ואיך הגיעו אליו. תהיתי כמה אנשים נהגו כמוני ומסרו גם הם פרטים לא נכונים. אני בטח לא היחידה שחשבה על זה. בגלל שהרגשתי רע עם מעשה התרמית שלי ישבתי וקראתי את העלון הפרסומי בתשומת לב, ולא זרקתי אותו מיד לפח, כהרגלי. בנק איגוד מציע תנאים נהדרים באמת. רק מה? הם מותנים בהעברת משכורת של 7000 שקל ליחיד או 9000 שקל לזוג. בשביל זוג ממש לא בעיה להגיע ל-9000 שקל.  אבל שאדם יחיד, ועוד אישה, ירוויח 7000 שקל? זה הרבה יותר קשה. אני מעזה להמר שרוב הנשים בארץ לא מגיעות ל-7000 נטו. אם כך, ממילא אינני עומדת בתנאי המבצע של הבנק, ובאמת אין שום סיבה שיתקשרו ויטרידו אותי.

כבר ארבעה ימים שלא רואים את מקורות הכניסה. רק המונה עולה. אז קודם כל, מזל גדול שהמונה דופק. איזו אינדיקציה אחרת יש לבלוגר שהבלוג שלו חי ונושם? הרי 90 אחוז מהקוראים לא מגיבים. אבל יאללה, נמאס. למה לוקח כל כך הרבה זמן לתקן את התקלה?