החיים זה לא פיקניק

הגלאוקומה (ברקית בעברית) מכונה "הגנב השקט של הראייה", והיא הגורם השני בשכיחותו לעיוורון בעולם המערבי. המחלה מתפתחת ללא כל סימנים קליניים והחולה יכול לחוש בה רק לאחר שראייתו נפגעה באופן בלתי הפיך. גורם הסיכון העיקרי למחלה הוא לחץ תוך-עיני גבוה, ואחריו: קרובי משפחה שסבלו או סובלים מהמחלה,  גיל (40 ומעלה), יתר לחץ דם, סוכרת, ניתוחי עיניים, היסטוריה של פציעה בעין, מוצא אפרו-אמריקאי וקוצר ראייה.

לי יש קוצר ראייה מכובד, וכבר שנים אני יודעת שעליי להתייצב פעם בשנה אצל רופא העיניים. לאחר בדיקת ראייה הוא מטפטף לי טיפות שמרחיבות את האישונים, שולח אותי לחכות בחוץ 30-20 דקות, וכשעיניי מגיעות למראה הזומבי המפחיד כמו בתמונה שלמטה, הוא יכול לראות מה קורה בתוך העין. אף פעם לא התעמקתי במה שהוא עושה. התפקיד שלי התמצה בלהביט לו על האוזן, למעלה, למטה, ימינה ושמאלה בעוד ראשי לכוד במכשיר עינויים והרופא הטוב מסנוור אותי בפנס שלו. שנה אחרי שנה הכול היה בסדר, ואז מתישהו התחלתי להתרשל.

בפסח השתא הרהרתי ביני לבין עצמי שעברו כבר בטח שנתיים, וכדאי שאלך להיבדק כי אני לא נעשית צעירה עם כל שנה שחולפת. חיפשתי באתר של הקופה יש וראיתי שיש רופאה שמקבלת 5 דקות מהבית שלי. שמחתי. ראשית, כי אני אוהבת ללכת לרופאות נשים, אני חושבת שהן נוטות להיות יותר נחמדות מהגברים, ושנית, כי זה קרוב לי לבית ולכן נוח. נקבע לי תור לעוד חודשיים ושמחתי שאין לי בעיה דחופה. איך אפשר לחכות חודשיים אם יש בעיה בוערת?

הימים חלפו, כדרכם של ימים, והנה הגיע היום המיוחל. ממבט ראשון הרופאה עשתה עליי רושם חיובי. היא נראתה לי צעירה, יפה וחביבה. היא עיינה בתיק הרפואי שלי, ראתה שלא הייתי בבדיקה כבר ארבע שנים ונזפה בי על כך. אחר כך היא ציינה שבגלל שאני פעם ראשונה אצלה אין לה פרספקטיבה של ממצאים משנים קודמות, אבל זה מה יש. כבר בתחילת בדיקת הראייה גיליתי למרבה המבוכה שאני לא רואה כלום ולא מצליחה לקרוא אף מספר מהלוח. עלה לי המספר? זה דבר שמזמן לא קרה (בטח מזמן... הרי ארבע שנים לא ראיתי רופא עיניים). הרופאה אמרה שיכול להיות שהמספר עלה מזמן, אבל לא תמיד המספר של המשקפיים זהה למספר של העין. לפעמים אפשר להסתדר עם מספר נמוך יותר. אחרי החלק הראשון הזה היא מילאה אותי בטיפות עיניים ושלחה אותי להתייבש בחוץ.

מעולם לא חיכיתי כל כך הרבה זמן בחוץ כמו הפעם הזו – שעה תמימה. אם הייתי יודעת שזה ייקח שעה הייתי הולכת הביתה וחוזרת מאוחר יותר במקום למות משעמום על כיסא הפלסטיק הלא נוח. אחרי שעה הגיע סוף סוף תורי. שמתי את ראשי בסד העינויים, פזלתי לאן שהיא אמרה לי וחיכיתי שזה ייגמר. ואז פתאום היא פלטה קריאת ניצחון קטנה "או, פה יש משהו!" התאפקתי ולא שאלתי כלום, אבל בפנים התחלתי לדאוג. מה זה משהו? זה הרי לא יכול להיות משהו טוב. נכון? עד היום אף רופא לא מצא אצלי כלום. הרי מה מוצאים? קרעים ברשתית או חורים. כשרופא מוצא משהו זה אף פעם לא טוב. מה יקרה עכשיו? אני הולכת להתעוור?

אחרי שהבדיקה נגמרה היא הלכה למחשב שלה והקלידה במרץ. חיכיתי שתסיים ותגיד לי כמה חודשי ראייה נשארו לי. אחרי הקלדה ממושכת היא הרימה אליי את מבטה ואמרה שהכול בסדר. אין קרעים, אין חורים, הלחץ התוך-עיני תקין. יש שינויים בעין אבל הם צפויים. לא הבנתי איך היא רואה שינויים אם אני פעם ראשונה אצלה. היא ענתה לי בחוסר סבלנות שאלה שינויים בהשוואה לעין בלי קוצר ראייה ושהיא לא צריכה לראות אותי קודם כדי לזהות אותם. לסיום היא אמרה שהמספר עלה ושכדאי להחליף עדשות. אמרתי שזה מוזר כי הבנתי שבגיל 18... היא קטעה אותי בקוצר רוח: אבל הסברתי לך כבר קודם שהמספר של העין הוא לא כמו המספר של העדשה! כן, נכון, חייכתי אליה במבוכה כדי להרגיע אותה. זה בכלל לא מה שהתכוונתי לשאול, אבל ניחא. לסיום היא התרתה בי לבוא להיבדק כל שנה ולא להזניח, נתנה לי דף שכתוב בלטינית או משהו בשביל האופטומטריסט, ושלחה אותי לדרכי.

רק כשהגעתי הביתה ובלי שום אזהרה פצחתי בסשן בכי של חצי שעה קלטתי כמה שהייתי בלחץ וכמה שנפגעתי ממנה ומהיחס המזלזל והמקטין שלה. היא בחרה מרצונה לעבוד עם בני אדם. היא לא מסוגלת לגייס קצת רגישות וסבלנות? אם אין לה כוח לשאלות של הדיוטות שתלך ותנתח חולדות מעבדה או משהו. הן לא יטרידו אותה. ואני. מה נסגר איתי? איך הרשיתי לה לדבר אליי ככה? למה חייכתי בהתנצלות כדי להרגיע אותה ולא פתחתי עליה פה כמו שאני יודעת? למה לא העמדתי אותה במקום?

קצת מטריד, לא?