החיים זה לא פיקניק

רבים מתנגדים לשימוש במילים לועזיות. "יש לנו ארץ נהדרת ושפה נפלאה," הם רוטנים. "למה ללכלך אותה בסלנג ובמילים זרות? הרי יש לנו מילים כל כך יפות בעברית." דעתי היא כי בלתי אפשרי ואף לא רצוי לשמור על העברית טהורה וחפה מהשפעות זרות. שפות השפיעו זו על זו מאז ומעולם, ומילים משפה של עם אחד חדרו לשפתו של עם אחר בעקבות קרבה גיאוגרפית, קשרי מסחר או כיבוש. בפוסט זה אסביר למה, בניגוד למה שחלקכם מצפים ממני, אין לי בעיה עם מילים שאולות. טיעוניי מתחלקים לשלושה סעיפים: מילים שאולות: לא מה שחשבתם, כבר ניסו את זה פעם, ומבחן התוצאה.

מילים שאולות: לא מה שחשבתם
אחד המושגים בבלשנות הוא מחסר: מילה שלא קיימת בשפה כלשהי. לשם המחשה, באנגלית לא קיימת מילה שפירושה "בתיאבון". יש שלוש דרכים עיקריות להתמודד עם מחסר כזה: 1) לשאול מילה משפה שבה המושג קיים. כך קרה עם המילים שמפו ודז'ה-וו. 2) לתרגם תרגום מילולי. כך קרה עם המילים תפוח אדמה וגן ילדים שתורגמו מגרמנית. 3) לחדש וליצור מילה חדשה. זו דרכה של האקדמיה, וכך קיבלנו את תחפיף, גלגשת, עלילון, קַפֶּצֶת, ושאר יצירי אופל.

הטיעון המרכזי שלי הוא שהעברית שאלה הרבה מאוד מילים ממגוון תרבויות, מה שאִפשר לה להתפתח. התנ"ך שלנו, המקור הראשי לשפה, מלא במילים שאולות. גם מי שמתנגד כיום לשאילת מילים משתמש בלי לדעת בהרבה מאוד מילים שאינן עבריות במקור אבל "עשו עלייה" ונקלטו. הנה כמה מהן באדיבות האתר השפה העברית ששווה להכיר:

מאכדית: אולם, גשר, אדריכל, דלת, היכל, כותל, לבנה, מזוזה, סוכה, משכן, סולם, תא, מבול, מזל, תהום, כישוף, חמאה, איכר, ארון, איגרת, נייר, נכס, שטר, עירבון ספינה, ועוד.
מטורקית: דונם, טאבו, קיוסק, גזוז, יוגורט.
מיוונית: אוויר, בסיס, חלודה, מסתורין, סנטר, וילון, חומה, טרקלין, ספסל, פסיפס, תריס, פרוזדור, סנהדרין, סמטה, אטריות, סופגניות, סנדל, אזמל, סכין, ספוג, קומקום, תיק, פנקס, אוכלוסייה, ארכיון, קלפי, אספרגוס, כרוב, מלפפון, אתלט, פונדק, המנון, ועוד ועוד.
יש עוד עשרות מילים שנשאלו מצרפתית, ערבית, פולנית, גרמנית, רוסית ועוד, אך הן מזוהות כיום כסלנג. בדוגמאות שהבאתי רציתי להראות שאם עוברות מספיק שנים, מילים שאולות נראות לדוברי השפה טבעיות לחלוטין.

כבר ניסו את זה פעם
תנועת ההשכלה שפעלה באירופה במאה ה-19 ביקשה להחיות את העברית כשפה לכתיבת ספרות יפה. פעיליה סברו כי על הספרות העברית להיכתב בלשון המקרא בלבד. לשון חז"ל, מילים שנשאלו מארמית וחידושים לשוניים אחרים נחשבו בעיניהם בלתי ראויים לשימוש. שני העקרונות שהנחו את הכותבים בתקופה זו היו הטהרנות והמליצה. טהרנות – שימוש בלשון המקרא בלבד. מליצה – שימוש בפסוקים מקראיים שלמים כדי להביע מילה אחת. לדוגמה, אם זיכרוני אינו בוגד בי, את המילה מיקרוסקופ תרגמו כ"כלי אשר בו גם אזוב הקיר כארז הלבנון ישגה". חמוד, לא?

לאחר כמה רומנים, מאמרים ועיתונים – כולם כתובים בסגנון תנ"כי מליצי – הסתבכו אנשי ההשכלה בכבלים שהם עצמם יצרו. בלשון המקרא פשוט לא היו מספיק מילים לצרכיהם. אם מחברים רומן שמתרחש בימי דוד המלך עוד אפשר להסתדר, אבל לא כשניגשים לכתוב טקסט בעל גוון מדעי או לתרגם מאמר מערכת מעיתון גרמני. לשם כך לא היה די באוצר המילים המקראי. שפת המשכילים נעלמה, וכך יקרה לכל שפה שתסרב להיות פתוחה להשפעות חיצוניות.

למרות האמור, סופרי ההשכלה בכל זאת העניקו לנו כמה חידושי לשון. המעניין שבהם הוא המילה מכונה. במקרא המילה מכונה פירושה בסיס, כן. למשכילים הזכיר הצליל את המילה machine, והם השתמשו במילה המקראית כדי לתרגם מילה בעלת משמעות שונה אך צליל זהה. כך קיבלנו את המילה מכונה כפי שהיא משמשת אותנו כיום.

מבחן התוצאה
בעברית של ימינו פועלים שני כוחות: הרחוב והאקדמיה. ההתפתחות הטכנולוגית המואצת של השנים האחרונות הביאה איתה מבחר מכשירים אלקטרוניים, ולכל מכשיר כזה יש שם ושימושים. אז יש לנו דיסק-און-קי, וטלפון סלולרי עם שלל רינגטונים ששולחים בו סמסים. ודבר נפלא שנקרא אינטרנט ובו אנשים כותבים בלוג, קוראים כתבות ושולחים טוקבקים, משתתפים בצ'אטים וקוראים על גאדג'טים חדשים.

ואז מגיעה האקדמיה. אחרי שאנשים מדברים בשפה הטכנולוגית הזו בערך חמש שנים והם רגילים אליה ומבינים איש את רעהו באה האקדמיה עם רשימה של מילים חדשות ומספרת לכולנו על החסן נייד, ועל טלפון נייד (משח-רחוק התייאשו כבר) עם שלל נעימונים ששולחים בו מסרונים, ועל המרשתת, אשר בה אנשים מנהלים יומן רשת, קוראים כתבות, שולחים תגוביות, משתתפים בשיחוחים וקוראים על חפיצים חדשים.

אבל שפה לא יכולה להיות מוכתבת על דובריה ברשימה אקראית. השפה חיה ודינמית והיא של הציבור, של כולנו. הציבור שולט ביסודות השפה באופן לא מודע, ובהתאם ליסודות מְחַדֵּש ויוצר מילים. מה-SMS נוצר הפועל סימסתי, לסמס, והוא קצר ונוח יותר לדוברים מאשר "שלחתי מסרון". יש חידושים של האקדמיה שהיו מוצלחים והגיעו בעיתוי מתאים ולכן נקלטו (קלטת, עיצומים, מונית, מרשם, סוללה), אך רבים כשלו במבחן התוצאה – הציבור פשוט מתעלם מהם.

אז יש אנשים שבעיניהם עברית טובה פירושה שימוש בכל המצאות האקדמיה וביעור טהרני ומדוקדק של הלעז. אבל בעיניי שאילת מילים היא חלק טבעי של כל שפה חיה ואני אעדיף את המילה הרווחת והנוחה על פני כל חידוש מאולץ ומלאכותי.