החיים זה לא פיקניק

שבעה מתחרים נותרו בנבחרת כוכב נולד: אדר גולד, נאור אלבז, אור גלעדי, עידן עמדי, אבי בן אבו, אוהד שרגאי ודיאנה גולבי.  גם אם חיי יהיו תלויים בזה, לא אצליח להתאים בין השם לתמונה של אף אחד מהצעירים האלה. אני לא מכירה אותם, לא שמעתי אותם שרים, לא מעניין אותי מי ילך הביתה, מי יגיע לגמר ומי ינצח בגמר ויזכה להיות "זה שפעם היה בכוכב נולד והיום אף אחד כבר לא שומע עליו". עם עליית העונה השמינית של כוכב נולד קיבלתי החלטה שהשנה אני אפילו לא מדליקה את הטמבלוויזיה בשביל התוכנית הזאת. עד לרגע זה לא הצטערתי על ההחלטה.

ואלה הסיבות שבגללן מאסתי ב"כוכב נולד": הצעקנות שממלאת את הסלון בשנייה שמעבירים לערוץ 2; הסיפורים המרגשים שרק מנצלים את מצוקותיהם וצרותיהם של אנשים צעירים כדי למכור עוד שניצל קפוא; העילגות של המנחה שגם אחרי שמונה שנים לא למד את שם המספר; הסחבקיות העממית והמאולצת של המנחה עם המתמודדים; הנטייה של המנחה לומר "יקירי" אחת לשבע שניות; ההתבדחויות העבשות של המנחה עם השופטים; הבינוניות של רבים מהמתמודדים; הפאנל הגדול מדי והמשועמם מעצמו של השופטים; הביקורות של השופטים שחוזרות על עצמן עונה אחרי עונה; חוסר ההעזה של השופטים לומר באמת את דעתם על המתמודדים הזייפנים; חידושי הלשון המטרחנים של מרגול; מריחת הזמן המעצבנת. דומה שככל שיהיו פחות שירים זמן השידור יתארך; ולסיום, מסחטת הסמסים חסרת הבושה.

אני יודעת שלערוץ 2 ולטדי לא אכפת אם אני צופה או לא. אבל אם הם רוצים להחזיר אותי, זה מה שעליהם לעשות:

1. לעשות פחות פרקי אודישן. הבנו את הרעיון. לא צריך 17 פרקים כאלה. מספיק 4-3 ואת השאר אפשר לשדר בערוץ 24 או בלילה.

2. להחליף את המנחה. חייבים לרענן את הפנים של התוכנית.

3. להחליף את השופטים ולצמצם את מספרם לשלושה.

4. להתחיל עם נבחרת מצומצמת יותר. זה שבממשלה יש 27 שרים לא אומר שזה צריך להיות גודל הנבחרת.

5. אם הקהל שולח מישהו הביתה, לא להחזיר אותו בגלגל הצלה כי השופטים נורא מתלהבים ממנו.

6. לצמצם את משך התוכנית לשעה. פחות מריחות זמן, פחות פרויקטים שלא קשורים.

ולמקרה שתהיתם אז לא, לא צפיתי השנה אף לא בשיר אחד מתוך כוכב נולד.
אם מה שכתבתי מדויק זה רק יכול רק להמחיש כמה התוכנית הזו חייבת רענון.