החיים זה לא פיקניק

באחד הקורסים שלמדתי בפסיכולוגיה בשנת תרפפ"ו למדנו על הזיכרון. ישנו הזיכרון לטווח קצר, שפועל כמה שניות עד דקות וכולל חמישה עד שבעה פריטים, וישנו הזיכרון לטווח ארוך, שאינו מוגבל בזמן ובקיבולת (עובדה שאני זוכרת את הפרטים האלה על הזיכרון אפילו שלמדתי אותם ממש מזמן). אבל לפעמים, לימדו אותנו, אנחנו לא באמת זוכרים, אלא מסיקים מסקנות. למשל, נניח ששואלים מישהו איפה הוא היה ביום שני הראשון של חודש דצמבר 2005 בעשר בבוקר. ברור שאותו אדם לא יכול לזכור דבר כזה. אבל הוא יכול לשחזר. בשנת 2005 זכור לו שהוא היה סטודנט שנה ג' לתואר ראשון. הוא כבר סיים את רוב החובות שלו ולכן למד רק שלוש פעמים בשבוע: בימים ראשון, שלישי ורביעי. בימים שני וחמישי הוא עבד כנציג תמיכה טכנית בין 8 בבוקר ל-16 אחר הצהריים. מכאן, שבאותו יום שני בחודש דצמבר הוא ככל הנראה היה בעבודה. ואיך כל זה קשור אליי?

הזיכרון שלי כבר מזמן אינו מה שהיה פעם. למעשה, אני חושדת שגם פעם הוא לא מה שהיה פעם. רוצה לומר, אני מרבה לשכוח ולאבד דברים. היום היה עליי לסור לסניף הדואר כדי לקחת דבר דואר כלשהו. כדי לקבל דברי דואר יש להצטייד בתעודה מזהה. בסניף הדואר שלי חוק התעודה המזהה ברור מאוד: אם אבוא כשבאמתחתי תעודה מזהה הפקידה תסור מיד לאגף המתאים ותמסור לידיי את החבילה בלי לבקש אותה ממני. אם, לעומת זאת, לא אקח איתי תעודה – מתוך מחשבה נואלת שממילא לא יבקשו ממני – או אז תקלוט זאת הפקידה בחושיה הביוניים ותמהר לבקש ממני תעודה מזהה. "אין לי," אנסה את מזלי בחיוך מתנצל. "אבל זו באמת אני. החבילה ממוענת אליי." לשווא. "מצטערת," תגיד הפקידה בלא שום צער. "אלה הנהלים." כעת עליי לחזור הביתה, לקחת תעודה, להגיע שוב לסניף, לעמוד שוב בתור, ולהגיש שוב את הפתק הוורוד. הפעם הפקידה כבר יודעת שיש לי תעודה ולכן היא לא מבקשת אותה.

ובכן, היה עליי לגשת לדואר ולקבל לידיי דבר דואר, ולכן שלפתי את ארנקי מתוך כוונה להוציא משם תעודת זהות. אבל פתאום חשבתי שבעצם גם רישיון נהיגה יתאים למטרה זו. ראשית, יש בו תמונה. שנית, אני הרי רק צריכה להגיע לסניף עם תעודה כלשהי. זה לא כאילו שאצטרך באמת להציג אותה. ואז גיליתי שרישיון הנהיגה שלי חסר.

מדובר בדבר הרבה יותר דרמטי ממה שנראה ממבט ראשון. בשל היותי מחוסרת רכב, רישיון הנהיגה שלי אינו משמש אותי בעצם. אני לא מסוגלת אפילו לנסות לזכור איפה הוא נמצא או מתי נעלם מארנקי. ברגע הראשון בהלה אחזה בי, וניסיתי להיזכר מה הנוהל להנפקת רישיון חדש. ואז התחלתי לשחזר. מתי נהגתי בפעם האחרונה? דווקא את זה קל לי מאוד לזכור. בגלל שאין לי אוטו, כל הזדמנות נדירה שבה יוצא לי לנהוג צרובה היטב במוחי ובמוחם של אלו שדרסתי. הפעם האחרונה שנהגתי הייתה בחודש מרץ. דודים שלי נסעו לחו"ל והשאירו לי את הרכב שלהם. מסקנה: הרישיון שלי נשאר ברכב שלהם. אבל אם הוא היה ברכב שלהם, הם כבר היו שמים לזה לב בחצי השנה האחרונה. זה אומר שהרישיון לא שם. כשאני נוהגת ברכב כלשהו אני נושאת איתי את רישיון הנהיגה בכיס המכנסיים. כנראה לא החזרתי אותו לארנק בתום הנהיגה ולא לבשתי מאז את המכנסיים, אחרת הייתי נתקלת בכרטיס. חודש מרץ הוא סוף החורף, מכאן שככל הנראה לבשתי מכנסיים חורפיים. פתחתי את הארון, ניגשתי למדף בגדי החורף, שלפתי מכנסיים ומיששתי את כיסיהם. בזוג השני שבדקתי האבדה נמצאה עם בונוס צנוע: מטבע של חצי שקל.

אז בפעם הבאה שאתם לא זוכרים משהו או לא מוצאים דבר מה, נסו את שיטת הסקת המסקנות והשחזור.
ועכשיו, מישהו ראה את העט הסגול שלי במקרה?

 בקטנה: איזה כיף שאוגוסט הלוהט נגמר וכל הילדים חזרו למוסדות החינוך? רק חבל שאוטוטו, עדיין בקיץ, כבר נעבור לשעון חורף.