החיים זה לא פיקניק

הקוראים הוותיקים אולי זוכרים שפעם נהגתי לכתוב בבלוג ביקורות על תוכניות טלוויזיה. אלא שעל כל סדרות הרכש שמעניינות אותי בכבלים ובלוויין כבר כתבתי, וכבר זמן רב שהטלוויזיה המסחרית לא מספקת סחורה שראויה שיכתבו עליה. כמה אפשר לקטול את תוכניות הבידור של רשת, את השעשועונים הריקניים של קשת ואת הריאליטי הנמרח של ערוץ 10? בעיקר כשזה אומר שכדי לכתוב על זה אני צריכה לצפות במפגעים האלה, ובחיי שגם אני וגם העם היהודי כבר סבלנו מספיק. אבל ככל שזכרוני מגיע, בכל הפעמים שכתבתי על טלוויזיה, מעולם לא כתבתי על תוכנית של ערוץ 1. למעשה, הערוץ הזה די נשכח מלבי ונזכרתי בו רק בגלל הידיעה הזו, שבקריאה ראשונה הייתי בטוחה שהיא מתיחה ל-1 באפריל.

רשות השידור זוכה לתקציבים נכבדים ביותר גם כיום. זה שאין שם מישהו שיודע ומסוגל לעשות משהו ראוי עם כל הכסף – ובכן, זה עצוב מאוד, אבל לא צריך לבוא על חשבוני. לחייב כל בעל מחשב (ולמי אין היום מחשב?) בתשלום אגרה מפני שהמחשב מסוגל לשדר גם תכנים טלוויזיוניים זו פשוט נבזות. מוסבר בתיקון לחוק כי מטרת שינוי החוק היא "לאפשר לרשות השידור מקורות תקציביים להמשיך להתקיים ולהגשים את מטרותיה". השאלה היא מהן מטרותיה, כי כרגע עושה רושם שהמטרות הן יותר לדאוג לעובדים הוותיקים למשכורות גבוהות ופחות להפיק תוכניות שלמישהו יתחשק לצפות בהן, ואני מתכוונת לאנשים שיש להם בחירה בין עשרות ערוצים, לא לכאלה שקולטים רק ערוץ 1 ו-2 וצופים בערוץ 1 בלית ברירה.

יפה לראות שהמדינה הפנימה את ההתקדמות הטכנולוגית. חבל שזה משמש אותה כדי לסחוט עוד קצת מהאזרחים שממילא משלמים מסים ישירים ועקיפים גבוהים, בלי לתת כלום בתמורה.