החיים זה לא פיקניק

הפוסט של טליק הזכיר לי שכבר מזמן רציתי לטנף קצת על "רייטינג", והרי אין כמו ההווה. אני לא זוכרת כמה שנים אני מנויה למגזין הזה. לא מהיום הראשון, אבל אולי מהשנה השנייה שלו. יש אנשים שבעיניהם זה רדוד לקרוא כתבות צהובות על מפורסמי ארצנו ולעיין בתמונות פפראצי שלהם. אבל אני אוהבת טלוויזיה ומתעניינת באחורי הקלעים שלה. מעניין אותי מי יוצא עם מי ולמה עזב פלוני את הפקת התוכנית איקס. "רייטינג" תמיד הצטיינו בעיסוק בחומרים צהובים במלוא הרצינות, עם כל הלב, תוך כדי הומור ותחכום. הכי זכורים לי אביעד קיסוס ואיילת שני שכל טור שלהם היה חגיגה עולצת.

עם השנים מטבע הדברים כותבים ועורכים עוזבים ואחרים באים במקומם. העורך הראשון יובל נתן פרש והוחלף במני אבירם, וכשגם הוא פרש החליף אותו ירון טן ברינק. שני העורכים היו כתבים בעיתון, כלומר באו מתוך המערכת, והצליחו לשמור על הקו המוצלח של העיתון.

ואז הגיע השבר הגדול. באפריל-מאי הוחלף טן ברינק באלון צרפתי מ"מעריב לנוער", שהביא איתו משם את הנבחרת שלו. ב"רייטינג" החלה נטישה המונית של רוב הכותבים והעורכים הוותיקים שעשו את העיתון למה שהוא. רשימה חלקית: דפני ליסבונה, מורן שריר, רחלי רוטנר, אביעד קדרון, דודו כהן וממש לאחרונה נטשה גם שחר אורן לטובת המתחרים.

השינויים הורגשו מיד. בעוד טן ברינק היה שותף גם בכתיבה ואחראי למדור המצוין "חדר ניתוח", אלון צרפתי לא טורח אפילו לכתוב את "על הכורסה" שפותח את העיתון. מספר הכתבות צומצם ובמקומן יש כמעט בכל שבוע "פרויקט": בין שישה לשמונה עמודים חסרי תוכן, אבל עם  תמונות רבות. למשל: שחקני כדורגל בתחתונים, עשרים הקשישים שהיינו עושים, ליבי רן מצולם בסגנון ג'ון לנון, עשרים הלטינים הלוהטים, עשרים אנשים שלא היינו עושים, וכדומה. במקום כתבות מעמיקות וניתוחים הפך העיתון לסוג של מעריב לנוער – הרבה תמונות, מעט תוכן.

שלוש סיבות בלבד נשארו לי היום לקרוא את רייטינג: הטור הפותח הגאוני והמטורף שכותב דרור נובלמן, המדור "אמבט לחדשות" שכותב יוני בינרט ומספק את גזרת מאחורי הקלעים, ונטע חוטר יקירת הבלוג. כל מי שישווה את הכתיבה השנונה שלה (למשל בסיקור הישרדות) לכתיבה הבנאלית של ערן סוויסה (למשל בסיקור כוכב נולד) יבין שנטע היא הנכס האחרון כמעט שיש לרייטינג.

 אבל הכל בכלל התחיל מהפוסט של טליק שלא קיבל עיתון. אז הנה הסיפור שיקשור את הקצוות. בכל יום רביעי הרייטינג מחכה לי בתיבת הדואר. שבוע אחד לא הגיע. התקשרתי לשירות לקוחות ואמרו שישלחו לי ביום חמישי. גם בחמישי לא הגיע העיתון. התקשרתי שוב ואז שאלה אותי הנציגה אם אני בטוחה שלא הגיע. אולי גנבו לי אותו מהתיבה? זה לא נשמע לי סביר. למה שדווקא השבוע יגנבו? הרי תמיד העיתון מגיע בלי בעיות. עניתי לה בזו הלשון: לא נראה לי. העיתון שלכם לא כזה מעניין עד ששווה לגנוב אותו. מאז הוא שוב מגיע מדי רביעי ברביעו, ובעוד כמה חודשים, כשיסתיים המנוי שלי, אני מתכוונת לבטל אותו אחרי שנים רבות.