יש לי חברה מבוגרת ממני שבתה התגייסה לא מזמן. היא סיפרה לי איך ביום ראשון הסיעה את הבת למחנה הטירוניות ואיך כשיצאה שבת באה לקחת אותה משם הביתה. יצא שהמגויסת הטרייה השלימה חודש בצבא בלי שנסעה ולו פעם אחת בתחבורה הציבורית. כמו כל האנשים המקשישים אני לא זוכרת איפה שמתי את המפתחות, אבל ימי הטירונות שלי זכורים לי דווקא היטב. אני זוכרת שהוריי לא הסיעו אותי לשום מקום ולא אספו אותי משום מקום לא בצבא ולא באוניברסיטה. תמיד הייתי נסחבת עם התיק הכבד לתחנה המרכזית או מהתחנה הביתה.
אותה חברה גם סיפרה לי איך ישבה עם הבן שלה ולמדה איתו למבחן. מרוב שינון וחזרה יצא שהיא כבר בקיאה לפחות כמוהו בחומר למבחן. איתי מעולם לא למדו לבחינה. הלימודים היו העניין שלי. למדתי לבד, הכנתי שיעורים לבד והתכוננתי לבחינות לבד. ההורים שלי אפילו לא ידעו מתי הבחינות. פעמיים בשנה הייתי מביאה תעודה הביתה. אמא שלי הייתה אומרת כל הכבוד ואבא שלי היה "מתלונן" שהתעודה משעממת. הכול שמיניות ותשיעיות.
השכנה שלי ביקשה שאעשה בייביסיטר על בנה בן העשר. היא לא משאירה אותו ואת אחיו הצעיר לבד לא לשעה במשך היום ולא לשעתיים בלילה. כשאני הייתי בת עשר לא רק שנשארתי לבד בבית (אני חושבת שנשארתי לבד בבית כבר בגיל חמש או שש וזוכרת בוודאות שבגיל שש היו שולחים אותי לבד למכולת) אלא גם שמרתי על אחי הקטן. גם בשעות היום וגם בערב. הוריי מעולם לא הזמינו בייביסיטר כשיצאו בערב. מצד שני, אמא אחרת השאירה ילדים בני שבע, שש, ארבע ושנה וחצי לבד בבית לזמן קצר וזה הסתיים בטרגדיה כשבת השבע נפלה מהחלון ונהרגה.
אז מי פה "נורמלי" ומי צודק? האם ההורים שלי הזניחו אותי? האם ההורים שעושים בשביל הילדים שלהם הכול מגזימים? האם אני קיבלתי חינוך ספרטני מדי או שההורים המגוננים מדי של היום מגדלים דור מפונק שחושב שהכול מגיע לו? ואולי כל התשובות נכונות?
כינוי:
אנג'י
בבלוג זה
בכל הבלוגים
