החיים זה לא פיקניק

 אמא: את מי את אוהבת הכי בעולם? ילדה: את מיכל הגננת. אמא (בפליאה שמנסה להסתיר עלבון): באמת? לא את אמא?

נער רוסי עומד לידי בתחנה. אני לא מצליחה להחליט אם הוא כבר מתגלח. יש לו ילקוט על הגב וילדה אפרוחית ומתוקה כבת שנתיים על הידיים. אני מתלבטת אם הוא אבא שלה או אחיה. יש לילדה עיניים כחולות ענקיות, שיער בלונדיני בהיר ועור חלק של תינוקות. היא מסתכלת עליו ברוגע. הוא בוהה רחוק. אני מחליטה שהוא האח שלה. אין מצב שאבא יחזיק כזו בובה על הידיים כל כך הרבה זמן ולא ינשק אותה אפילו פעם אחת.

בחור צעיר שומע MP3 בקולי קולות. אני שומעת בלי קושי שהוא מאזין ל"צוותא" של שלמה ארצי. אני חושבת לעצמי שזו בחירה מוזיקלית משונה, שיר כזה ישן. הצעירים לא שומעים היום דברים אחרים לגמרי? ואז אני חושבת שאולי הוא מתוודע רק עכשיו לארצי. גם אני הכרתי אותו היטב רק בגיל 20.

אמא ובת ממתינות איתי ברמזור. הבת נראית לי כבת 16-15. רזה. שיער חום ארוך וחלק. פוני אופנתי כזה כמו שראיתי אצל הנערות פה בישרא שמעלות תמונות שלהן. הפוני מכסה לה את כל העיניים, איך זה לא מפריע לה? אני מהרהרת. ואז אמא שלה אומרת במורת רוח: לא רואים לך את העיניים. אני חושבת לעצמי שאני כבר באמת מבוגרת.