החיים זה לא פיקניק

בלי לשים לב עבר לו שבוע (ויומיים) ללא עדכונים, ואם קיטי לא הייתה דורשת את כספה בחזרה סביר להניח שגם את הפוסט הזה לא הייתי כותבת. הוותיקים כאן בטח מכירים את הרפיון הזה, את חוסר הדחיפות לכתוב, את חוסר החשק לחפש במאורעות השגרה משהו ראוי לציון ולתרגם אותו למשפטים מנוסחים היטב.

אז מה היה השבוע? הרבה עבודה, לשם שינוי. כבר חודשים שלא קיבלתי עבודות פרילאנס והנה נפרץ איזה סכר ושמחתי מאוד על השיטפון הזה. היו גם הרבה שיעורים בגרפיקה. כל כך הרבה עד שחרגתי ממנהגי ועשיתי רק כחצי מהמטלות. ממילא אין ציונים על שיעורי הבית. הם משמשים לתרגול ואני מרגישה כבר די מתורגלת. הרכבת שבתה לרגל עבודות במסילה. אולי ראיתם כתבה על זה בחדשות. ראיינו הרבה ישראלים זועמים שהופתעו לגלות שאין להם רכבת. מעניין. אני ידעתי על זה בערך חודש מראש בגלל הפרסומים שנתלו תחת כל עץ רענן. איך אפשר להיות נוסע קבוע ולא לשים לב? ביום שני אגיע לתל אביב אחרי כמעט שלושה שבועות שלא הייתי בה. האם תיראה לי פתאום מושכת יותר? אני בספק.

בטלוויזיה "יומני הערפד" המפתיעה סיימה עונה בפרק מצוין והשאירה אותי בציפייה לעונה שנייה. התואר מפתיעה, אגב, לא מתייחס לאופי הסדרה אלא ליחס שלי אליה. מלכתחילה היו ציפיותיי נמוכות. שוב תלמידת תיכון, שוב ערפד מיוסר שהיא מתאהבת בו, שוב ערפד רע ושובב שהרבה יותר מעניין וחתיך מהערפד הטוב והמשעמם. אבל מה שהתחיל כאופרת סבון משעממת לנוער שלא הייתי טורחת לראות אלמלא הנוכחות הערפדית תפס כיוון מעניין יותר לקראת אמצע העונה ומשם רק הלך והשתפר. חיי התיכון תפסו קיבלו מקום ועולמם של הערפדים זכה ליותר חשיבות. היו גם תפניות עלילתיות לא רעות ובגדים תקופתיים, שזה תמיד טוב.

"האח הגדול" עדיין מדשדשת. התמה של העונה טרם התגבשה ויש שם פשוט יותר מדי אנשים. צריך לחכות בסבלנות לעוד איזה שש-שבע הדחות כדי לזקק את התמהיל האנושי לכדי משהו שיהיה מעניין לראות. מה שכן, בהיעדר פוסטים חדשים וכניסות של מנויים כל הכניסות לבלוג בימים האחרונים הן מגוגל, והרבה אנשים מחפשים מידע על פרידה מהאח הגדול ומגיעים אליי. בהתחלה לא הבנתי איך זה ייתכן, שהרי טרם כתבתי מילה על המשתתפים העונה, ואז התחוור לי שהם מגיעים לפוסט שכתבתי בסוף העונה הראשונה. הם מחפשים חומר על פְרִידה ומגיעים לפְרֵידה. פְּרֵידה מהאח הגדול. היות שמצב הכניסות שלי בקאנטים ולמומלצים אני מבינה שכבר לעולם לא אגיע, אני שוקלת לכתוב פוסט על מתכונים מדג פרידה. זה בטוח יביא לי איזה שלוש כניסות ליום...

"ארץ נהדרת" פתחה אתמול עונה. היה נחמד דווקא, עם נגיעות אקטואליות, וניכר הניסיון לרענן. אני לא בטוחה שאני אוהבת את הפורמט שבו קיציס לא רק מקריין אלא שוטח את משנתו. זה לא מתאים לדמות הקריין שלו, אבל לפחות מנסים שם דברים חדשים. הפאנל בהתחלה נעלם. מעניין אם ויתרו עליו או שבתוכניות הבאות הוא יחזור. טל פרידמן הבריק כמתנחלת מטורללת וכאלכס מ"היפה והחנון", אבל פיניש כג'קו היה מיותר. ג'קו כל כך עילג ודל ואין לו שום דבר מעניין לומר כאדם. כדמות לחיקוי נלקחו ממנו כמה המילים שהוא נתפס אומר ואז חזרו עליהן שוב ושוב. זה לא מצחיק, נטול אמירה ולא מעניין. גם הדמות של עמוס עוז הייתה מבזה. לסופר המוכשר הזה מגיע יותר מאשר שיצחקו על כך שהוא לא מצליח לקבל פרס נובל לספרות, ואני בטוחה שהוא יודע להביע את עצמו טוב יותר מאשר לומר את שמו שוב ושוב כמו רובוט אהבל. החיקוי שלו היה מביך ומיותר. מה נטפלו אליו? חסרים עצים יותר גבוהים לנבוח עליהם? אבל גולת הכותרת מבחינתי הייתה הגברים של שדרות רוטשילד, חיקוי לתוכנית המופתית "הגברים של שדרות מדיסון" או "מאד מן" בשפת הערלים. עלמה זק הייתה פשוט מוש-ל-מת בתפקיד ג'ואן. אף שהטקסטים זקוקים לשיפור (ההברקות של הקריאייטיב בסוף הן הכיוון), אני מקווה שלא מדובר בפינה חד-פעמית.

הדבר האחרון שהיה השבוע הוא יום המרק. מאוד רציתי לקחת חלק ביוזמה וללכת לאכול מרק. אלא שלא בתל אביב אני גרה, ובמקום מגוריי היה מספר המסעדות המשתתפות זעום. עיון בתפריט שלהן העלה שמרק הוא לא ההתמחות שלהן, וכנראה השתתפותן נועדה להביא להן קליינטים שיקנו את שאר המאכלים היקרים שבתפריט. אז ויתרתי, ובמקום הכנתי מרק בצל על פי מתכון שמצאתי בקישורים של יום המרק. חברים, יצא לי כל כך מעולה! הייתי מאוד סבלנית עם הבצל ולא מיהרתי להוסיף את הנוזלים. חיכיתי עד שגבי כאב מרוב ערבוב והגעתי לגוון החום המדויק שצריך להיות. גם בנוזלים לא חיפפתי. לא שמתי מים ואבקת מרק תעשייתית אלא השקעתי והכנתי יום קודם מרק עוף. התוספות של היין הלבן ויין הפורט שקניתי במיוחד רק הביאו את המרק לכדי שלמות. רציתי לחלוק את המרק עם הסובבים אותי, אבל אחותי אמרה שהיא לא אוהבת מרק בצל, אחי אפילו לא ענה לי לטלפון, חברה שלי אמרה שלא יוצא לה לבוא, וכך רק דוד שלי זכה ליהנות מהמרק המושלם הזה. ולכם שמרתי תמונה...