החיים זה לא פיקניק

מלבד הסתירה הלשונית יש גם סתירה מעשית בשרביט "זוטות רבות ערך" שהעביר לי עובד זר. במסגרת הפרויקט צריך למצוא חפצים שאנחנו שומרים עליהם כי יש בהם חשיבות מבחינתנו והם יקרים ללבנו, אבל בעיני זרים הם ייחשבו חסרי ערך. לאחר שתרתי ופשפשתי ובלשתי וחקרתי וחיפשתי בארונותיי ובמגירותיי ובגנזכיי הגעתי למסקנה שאם אלו פריטים ישנים וחסרי ערך מן הסתם נפטרתי מהם באחד ממעברי הדירה, ואם אלו חפצים אישיים ומזכרות שבאמת יקרים ללבי ודאגתי לשמור עליהם – מכתב אהבה, תמונות, כתבה על חברה שמתה צעירה מדי –  אין לי רצון לחשוף אותם ולהסתכן בחשיפת הפרטים המזהים שלי במקום הזה שאין לדעת מי קורא בו היום ומי יקרא בעוד שנה, שהרי מהרגע שהעליתם משהו לאינטרנט הריהו שם לעולמים.
ואחרי ההקדמה הזו, הנה שהעליתי בחכתי.  

קופסה זו מכילה את כל שיריו של שלמה ארצי (נכון ללפני כעשור) כפי שהוקלטו מרשת ג' שערכה מחווה לארצי ליום הולדתו ה-50 ושידרה את כל שיריו, מהמוקדמים והנדירים ביותר ועד אז. כמעריצה נלהבת לא החמצתי אף תוכנית. ישבתי בדבקות ליד הרדיו, הקלטתי את כל השירים, שמעתי אותם אינספור פעמים ואף הכנתי לי קלטות עם לקטים של השירים האהובים עליי ביותר.
כמה חבל שהיום אין לי אפילו טייפ שמסוגל לנגן את הקלטות האלה.

 צעצועים מתנדנדים אלו הם מתנה שקיבלתי לבת המצווה מאחת מחברותיי לכיתה. אני לא זוכרת ממי וחושבת שלא נותרה לי
אף מתנה נוספת מאותה מסיבת כיתה שערכתי, אבל את המתנדנדים הכסופים אני מחבבת ושמרתי עליהם כל השנים.  

 יש לי שלושה זוגות משקפיים נוספים, והמספר שלי עלה קצת מאז שהרכבתי את הזוג הזה, ובכל זאת אין לי לב להשליך אותם.
הם בכל זאת היו חלק בלתי נפרד ממני במשך ארבע או חמש שנים. אחריהם גיששתי ביד סומאת ברגע שהתעוררתי משינה,
ואחרי שליוו אותי כל היום נפרדתי מהם רק רגע לפני שעצמתי עיניים והנחתי אותם בזהירות על הארונית הקטנה שלצד המיטה.

 

הו, שנות השמונים האלקטרוניות העליזות, שנות משחקי המחשב האישיים המזמזמים והרועשים. פק-מן, דונקי קונג, להעביר דג בין כלים עגולים, לקפוץ בין ענפים, והנה המשחק שלי: מרוץ מכוניות שצריך לעבור בו בין נתיבים כדי להימנע מתאונה, ולשים לב למהירות המותרת המשתנה כי אם תיסעו מהר מדי יגיע שוטר ותצברו פסילה. שעות שיחקתי במשחק הזה ושיגעתי ודאי את כל הסובבים עם הרעשים האלקטרוניים הפרימיטיביים שלו. למרבה הפלא, המשחק עדיין עובד.

המצלמה הראשונה שלי. דוד שלי עשה סדר בחפציו ונתן לי אותה. היא כל כך מיושנת שהפלאש היה בה בקוביות שהספיקו לארבעה צילומים. בכל צילום רבע היה נשרף. היום כבר יש לי מצלמה דיגיטלית מצ'וכללת, אבל את המצלמה הראשונה אני עוד שומרת. אולי כשיהיו לי אחיינים משלי אתן להם אותה שישחקו בה.  

 בילדותי כולם אספו משהו: קלפים, מפיות, עטיפות מסטיק, מכתביות. אני אספתי גם מכתביות, גם עטיפות מסטיק וגם בולים. חודשים הייתי אוספת בולים ממכתבים שהגיעו לביתנו ואז משרה את הבול הדבוק לנייר במים עד שנמס הדבק והשתחרר הבול. את הבולים הרטובים הייתי שמה הפוכים על נייר עיתון שיתייבשו ואז מסדרת באלבום. כמה שעות הוצאתי על כך והיום מי מתעניין באלבום? מי מביט בבולים? מי מתפעל מהסדרות השלמות, מהבולים עם השובל, מהבולים הנדירים והעתיקים? אף אחד. יושב לו האלבום בספרייה ומעלה אבק. אולי חולם על ימים עברו, כשהיו מוציאים אותו מהמדף, מראים את תכולתו ועושים החלפות.