החיים זה לא פיקניק

ביילע הזכירה לי שהימים הם ימי בחינות באוניברסיטאות ובמכללות. במסגרת לימודיי הגבוהים עשיתי בטח עשרות בחינות. בחלק הצלחתי יותר ובחלק הצלחתי עוד יותר (-: אבל רק בחינה אחת אני זוכרת היטב, כאילו לא חלפו כל כך הרבה שנים.

בעיקרון תמיד הסתדרתי טוב יותר עם בחינות מאשר עם עבודות. כתיבה היא מלאכה קשה וכתיבה אקדמית קשה עוד יותר. כשיש בחינה יושבים יומיים-שלושה-ארבעה קודם לכן, משננים את החומר ופותרים מבחנים לדוגמה עד שמרגישים שהחומר יושב טוב בראש, וזהו. בשביל עבודה צריך לבחור נושא, לאסוף ביבליוגרפיה, לקרוא, לגבש את העבודה בראשי פרקים, למלא את ראשי הפרקים בתוכן, לגבות במחקרים, לגזור מסקנות, לסכם, לשכתב, לזקק, לקרוא שוב ושוב... זה לוקח הרבה יותר זמן מלמידה למבחן. לא בשבילי. אני לא אוהבת לכתוב עבודות, ומצד שני לא נלחצת ממבחנים, לכן הבחירה שלי היא תמיד מבחן.

אותו קורס שבו נזכרתי עכשיו היה לא מעניין בעליל. אני לא זוכרת את שמו ורק במעורפל זוכרת במה הוא עסק. הרבה זמן ללמוד למבחן לא היה לי, אז שיננתי היטב את סיכומי השיעורים והתעלמתי מהמאמרים. הם היו משעממים טיכו וארוכים וידעתי שאין סיכוי שאספיק לקרוא את כולם ועוד לזכור מהם משהו. קראתי את הסיכומים שלי שוב ושוב וקיוויתי לטוב.

ביום המבחן הגעתי לכיתה וחשכו עיניי. כל השאלות התחילו ב"על פי מאמרו של פלוני, מהי הגישה העדיפה במקרה של..." יש מרצים שלא נותנים למאמרים משקל רב בבחינה. המרצה הזה פתח כל שאלה באזכור מאמר כלשהו מתוך הביבליוגרפיה שלא קראתי ממנה ולו פריט אחד. האינסטינקט הראשוני שלי היה לצאת מהכיתה ולגשת למועד ב'. אבל אז חשבתי לעצמי שגם למועד ב' לא יהיה לי חשק לקרוא את המאמרים המרדימים. לצאת מהכיתה זה כמו להיכשל, אז כבר עדיף לנסות לענות על השאלות. אולי אצליח לגרד ציון עובר, ואם לא תמיד שמורה לי האופציה למועד ב'.

עניתי על השאלות כשאני מתבססת אך ורק על החומר שבקלסר שלי, מההרצאות. אני לא יודעת מי זה פרופסור איקס ומה דעתו על מדיניות החסה בשטחים, אבל כתבתי את מה שהיה לי בקלסר בנוגע לחסה בשטחים והתעלמתי מהפרופסור וממאמרו.

קיבלתי 96.