החיים זה לא פיקניק

מתיישבת באוטובוס ליד נער. הרגליים שלו מונחות על הכיסא שלפניו. הנעל דורכת על המושב. משמאלו שלט "נא לא להניח רגליים על המושב". אני מתלבטת: להעיר או לא להעיר? מצד אחד, מה זה ענייני ומי מינה אותי לשומרת הסדר? מצד שני, פקעת עצבנית הולכת וגדלה בתוך בטני. אפילו לא מצפים ממנו לחשוב לבד שזה חוסר נימוס לשים ככה רגליים. יש שלט שמתייחס לנושא ואפילו מופיע בו איור שמדגים מה לא לעשות. אבל הוא בשלו.

אחרי כמה דקות אני מעזה: ראית את השלט הזה? אני שואלת בנימה אגבית ומצביעה על "נא לא להניח רגליים על המושב". הוא משתהה כמה שניות ואני חושבת שהוא בטח מתלבט אם לשלוף עליי את הסכין מכיס שמאל או את האולר מכיס ימין. הוא לא אומר מילה ומוריד את הרגליים לרצפה. גם אני לא אומרת כלום וכבר מתחרטת שפתחתי את הפה. בשביל מה זה היה טוב? למה אני צריכה לחנך את כולם? מה זה ענייני בכלל? עכשיו שוררת בינינו שתיקה מתוחה.. כעבור שלוש תחנות הוא יורד.

אחותי אומרת שזה שהוא ציית לי ולא התווכח מוכיח יותר מכל דבר אחר שהוא רואה בי מבוגרת. מישהי שיש לה סמכות להעיר לו על ההתנהגות שלו. אם הייתי בת 20 הוא בטח היה מנפנף אותי. מתי בדיוק נעשיתי מבוגרת שמעירה לאחרים?