החיים זה לא פיקניק

יום השואה כולל ריטואל שנתי שבו למשך כ-24 שעות מוציאים מהבוידעם ומנערים מאבק את סיפורי הניצולים מסמרי השיער, משלמים מס רגליים בעמידה של שתי דקות בצפירה ומיד בתום היום שבים להתעלם מהניצולים וממצוקותיהם העכשוויות. בין כל סיפורי הזוועות והאימה שמילאו את העיתונים סיפור אחד מילט מפי דווקא צחקוק קטן.

סופר בו על בעלת חנות ספרים שפעלה בירושלים בשנות השישים ונהגה לאפשר ללקוחותיה לשאול ספרים, לקרוא אותם ולהחזירם. יום אחד הגיע לחנות שוטר וביקש שישה ספרים בגרמנית. כעבור שבוע החזיר אותם ונטל שישה ספרים אחרים. לא עניין אותו במיוחד תוכן הספרים. הדרישה היחידה שלו הייתה שיהיו בגרמנית. משחזר על עצמו הדבר כמה וכמה שבועות שאלה בעלת החנות במה מדובר. לא נראה לה הגיוני ששוטר במשטרת ישראל גומע שישה ספרים בשבוע, ועוד בגרמנית. תחילה סירב השוטר לגלות לה במה מדובר, אך לאחר עוד זמן מה התרצה, בתנאי שתשמור על כך בסוד. ואז הוא סיפר לה שאייכמן כלוא בישראל וממתין למשפט, והם מספקים לו ספרים כדי שתהיה לו תעסוקה והוא לא יאבד את שפיותו עד המשפט.

אותה אישה קרסה על הכיסא בתדהמה. האינסטינקט הראשוני שלה היה לסרב להשאיל ספרים לאיש שאחראי לרצח משפחתה. לאחר מחשבה נוספת היא הסכימה להמשיך כדי לסייע למדינת ישראל, אבל סירבה לקבל את הספרים בחזרה אחרי שידו נגעה בהם. מה שכן, מרגע שנודעה לה זהות הקורא שלה היא החלה לשלוח לו אך ורק ספרים שעוסקים בציונות ובבניין הארץ! המחשבה על אייכמן שנאלץ לקרוא בחירוק שיניים את תולדות העם היהודי, התיישבותו בארץ ותקומתו שעשעה אותי מאוד, והסרתי את הכובע בפני רעיון הנקמה המקורי של אותה בעלת חנות.