החיים זה לא פיקניק

אולי בעקבות תקרית הרגליים על הספסל באוטובוס שבה הערתי לנער ויצאתי בלי פגע התחזק ביטחוני במעמדי כחנה בבלי של התחבורה הציבורית, והמשכתי להפיץ את בשורת ההתנהגות המנומסת לעם ישראל. התקרית הפעם התרחשה ברכבת, בסתם יום של חול בלי שביתה באופק.

בניגוד לבוקר, שבו לעולם אין לי מקום ישיבה, אחר הצהריים ברוב המקרים דווקא יש. ובכן, חזרתי מהעבודה הביתה וישבתי בנוחות לבד ברביעיית מושבים. הוצאתי את "ידיעות אחרונות" שחולק בבוקר והתחלתי לקרוא. כשהגעתי לאמצע העיתון נתקלתי במוסף הספורט. שליתי אותו מהעיתון והנחתי על הדלפק הקטן שלידי. ואז, כעבור אולי חצי דקה,  נשלחה יד מהצד השני של המעבר, מרביעיית מושבים אחרת, ולקחה את המוסף. הסתכלתי וראיתי שהיד מחוברת לבחור  שנראה לי כבן 30 או 32. הוא לקח את המוסף, התחיל לקרוא בו והתעלם ממני. זה קצת הרגיז אותי כי אפילו שלא התכוונתי לקרוא את המוסף הרגשתי שפלשו לי למרחב הפרטי ולקחו ממני משהו שהיה שייך לי. נכון שזו תחבורה ציבורית ולא המרחב הפרטי שלי ונכון שהעיתון חולק חינם בבוקר ונכון שלפעמים אני זורקת את מוסף הספורט ורק אז מכניסה את שאר העיתון לתיק, אבל ככה הרגשתי.

הסתכלתי על הבחור, חייכתי אליו ואמרתי: "בבקשה. אתה יכול לקחת את הספורט." הוא הסתכל עליי בעוינות. "אני יודע. את לא עמדת לקרוא את זה." "נכון," הסכמתי. "אני רק חושבת שהיה מנומס מצדך לשאול אם אפשר לקחת את העיתון." הוא התרגז ואמר: "אני יכול להחזיר אותו." "אני לא צריכה את העיתון ולא אכפת לי  שתקרא אותו. אני רק אומרת שהיה מנומס אם היית שואל." השתררה שתיקה. הוא שנא אותי ואני קיללתי את עצמי על הצורך הטרחני שלי לחנך את העולם. ואז קרה הדבר הכי מדהים.