החיים זה לא פיקניק

"מזל סרטן" מספרת על קטי (לורה ליני), מורה בת 42 מהפרברים, נשואה ואם לנער מתבגר, שמגלה שהיא חולה בסרטן מסוג מלנומה, שלב 4. מכיוון שאין יותר מדי מה לעשות מבחינה רפואית היא מחליטה לא לספר על המחלה לאף אחד, ובזמן שנותר לה לחיות בלי לדפוק חשבון, ולעשות את כל מה שלא עשתה כשהייתה סתם אמא משועממת מהפרברים. מבחינה זו הסדרה מזכירה את "שובר שורות", אלא שמבחינת הז'אנר "שובר שורות" היא דרמה כבדה ו"מזל סרטן" מסווגת כקומית, אבל לא סיטקום, אלא יותר דרמה עם נגיעות של קומדיה שחורה, חילופי דברים מהירים ועוקצניים שמפעם לפעם, כשאינכם מוכנים, תופסת ומועכת לכם את בלוטות הדמע.

את הדמות הראשית סובבות מגוון דמויות משנה: ראשית הבעל הילדותי והקצת מעצבן ששותה יותר מדי. אחריו הבן המתבגר שאמא שלו מביכה אותו בלי סוף ומתעקשת לבלות בחברתו בעוד הוא, שאינו מודע למחלתה, רק רוצה שתעזוב אותו במנוחה. הבא הוא אח היפי אקולוגי שחי כהומלס מתוך בחירה ועסוק בלי סוף במתיחת ביקורת על סגנון החיים האמריקאי הצרכני. מימין השכנה המבוגרת הזעופה והרוטנת שאומרת כל מה שעולה לה לראש ולכן אני מחבבת אותה מאוד. משמאל הרופא האונקולוג הצעיר שקטי היא המטופלת הראשונה שלו. ולסיום אנדריאה (גבורי סידיבה מ"פרשס") כתלמידה שקטי לוקחת כפרויקט ומנסה בעדינות לעודד אותה לרזות ("אני אשלם לך מאה דולר על כל קילו שתרדי").

הסיבות לכך שהסדרה מוצלחת בעיניי הן קודם כל השחקנים הטובים ובראשם ליני המדהימה שזכתה על משחקה בפרס גלובוס הזהב. שנית, מה לעשות, אני אוהבת דיאלוגים עוקצניים ואמירות בוטות, ולבסוף, הרגעים הרציניים שבהם אנחנו נזכרים שלמרות כל הצחוקים, הגיבורה שלנו בכל זאת חולה סופנית הם שנותנים לסדרה את האיכות שלה. בכל פעם שיש פער מידע בינינו לבין הדמויות (בספרות קוראים לזה אירוניה. אנחנו יודעים שקטי חולה בסרטן, אבל הסובבים אותה לא) ומישהו אומר משהו או מתנהג בצורה שברור שהוא לא היה נוהג בה אילו ידע שהיא חולה זה צובט את הלב. העונה הראשונה מסתיימת בצורה מופלאה שלא תשאיר אף עין צופייה יבשה.

השבוע עלתה בהוט העונה השנייה, סמוך למדי למועד השידור בארה"ב. חפשו את העונה הראשונה בשידורים חוזרים או בטורנט הקרוב למקום מגוריכם.