אחרי שבמשך עשורים ישב הישראלי האדיש בסלון וקיטר על המצב, הציתה מחאת הקוטג' את חבית חומר הנפץ, והישראלים יצאו לרחוב למחות. שבועיים אחרי ייסוד המאהלים דומה שהישראלים התאהבו בפעולות המחאה, והם יוזמים צעדות וצעדים בכל נושא כמעט. אין ספק שיש כאן ביטוי אמיתי לתסכול וזעם שהצטברו במשך שנים, ועם זאת נראה לי שההתפזרות למגוון נושאים אינה מועילה כל כך למאבק.
אתמול, על כל פנים, התקיימו בתריסר ערים מלבד תל אביב צעדות מחאה ששילבו בין מחאת הדיור למחאת העגלות. הטרחתי את עצמי ואת מצלמתי למחאה שברחובות כדי להתרשם מקרוב. בפארק שמול השוק העירוני הוקמה עיר אוהלים גדולה למדי, ולשם התנקזו המפגינים. אלא שרחובות אינה תל אביב, ומחירי הדיור בה כנראה סבירים, כי התהלוכה הייתה שקטה, מנומנמת, נטולת זעם ודי לא מחאתית. אמנם היו שלטים במגוון מסרים, אבל האירוע הזכיר לי יותר הפנינג. הורים לקחו את ילדיהם לחזות באטרקציה, אמהות טיילו להנאתן עם העגלות, דרי האוהלים נחו להם בזולה, ואפילו חב"ד ניצלו את ההזדמנות כדי לשכנע אנשים לעשות ככה על הדרך מצווה להניח תפילין.
הצועדים מגיעים למאהל
מבט על עיר האוהלים
כמה שלטים לדוגמה
איזו מין שלווה.... וג'אגלינג גם.
הדור הבא
הרבי המשיח על עגלות ובלונים משגיח
כל שעה יפה למצווה
וקצת רומנטיקה לסיום
כינוי:
אנג'י
בבלוג זה
בכל הבלוגים
