החיים זה לא פיקניק

החיים, אמר פעם מישהו, רצופי אכזבות. קחו לדוגמה אותי. בשבועיים האחרונים אכזבתי אתכם ולא כתבתי ולו מילה. עם זאת אני שמחה לספר לכם שבכל יום היו כשמונה עד עשר כניסות לבלוג, לא רע בשביל בצורת של שבועיים. כמו כן, בשבועיים האלה אף מנוי לא ביטל את המנוי שלו, מה שאי אפשר להגיד על השבועות הקודמים, שבהם כן כתבתי. ייתכן שזהו הסוד לבלוג מצליח: אי כתיבה. אי כתיבה מוסיפה מסתורין לבעל הבלוג (המסתורי ווירטואלי גם כך), וגורמת לקוראים להתגעגע ולדבר עליו בנוסטלגיה. או לשכוח ממנו לחלוטין ולעבור הלאה. גם זו אפשרות.

אבל מספיק לדבר עליכם. בואו נדבר עליי קצת. את הקיץ פתחתי באכזבה גדולה אחרי שקניתי מזגן לחדר השינה שלי. כשהיה המזגן קרוב אליי מתמיד נלקח ממני משבו המרענן באבחה אכזרית: לטענת המתקין, נוכחותו של מנוע המזגן הסלוני בחלוני מונעת כל אפשרות להתקין שם מזגן. נאלצתי לבטל את העסקה ולהמשיך לישון עם מאוורר.

אכזבה אחרת זימן לי קורס הגרפיקה, שחלקו השני, שעוסק בעיצוב לאינטרנט, התגלה כשטחי הרבה יותר –  שלא לומר חפיפניקי ממש –  בהשוואה לחלק הראשון של הקורס. מצער גם שהחומר הזה האחרון קשה בהרבה ממה שלמדנו עד כה, ושבערך שבעים אחוז מהכיתה הם – בהיעדר מילה אחרת – סתומים. שלבו חומר קשה, כיתה של סתומים ומעט מדי שעות עקב תכנון זמן לקוי מצד המורה ותקבלו אנג'י אחת שלא למדה על עיצוב לאינטרנט את כל מה שרצתה. במילים אחרות: אכזבה.

עוד אכזבה הנחיל לי מסך המחשב שלי. ראשית שבק חיים מסכי המרובע בן ה-17 אינץ' ושש השנים. לא כעסתי עליו. בכל זאת, הוא עבד קשה כל השנים האלה. עשה את שלו. בהיותי בחנות גיליתי שכבר אין להשיג מסך מרובע אלא מסך רחב בלבד. קניתי מסך רחב 19 אינץ' מתוך מחשבה שזה יהיה שיפור לעומת ה-17 אינץ' הישן. אז זהו. שלא. אחרי שסיימתי להטריד את סביבתי בבקשות לעזרה בסידור הרזולוציה ובהתקנת דרייברים חדשים למסך הבנתי שאין מה לעשות. המסך הזה רחב וקצר יותר מהקודם ולכן הכל נגמר לי גבוה מדי. פעם ראיתי, למשל, שני שליש מדף אינטרנט מסוים. היום יש לי מסך קצר יותר ואני רואה ממנו רק את השליש העליון. כדי לראות טוב יותר צריך לקנות מסך גדול יותר מ-19 אינץ'.

ועוד בענייני מחשבים, מכירים את זה שאתם כותבים משהו נורא מוצלח בפייסבוק ואף אחד כמעט לא מתייחס אליו* אבל איזה דרעק כותב "שיהיה לכולם שבוע קסום" ומיד מקבל 28 לייקים ושרשרת דיונים באורך הגלות? ("שיהיה לך בעצמך שבוע קסום". "לא, לך". "לא, לך".) ההיגיון הפייסבוקי דומה להיגיון הבלוגוספרי, שהרי ככל שהפוסט מושקע יותר גדלה הסבירות שיזכה להתעלמות, בעוד פוסטים של שורה יכולים להגיע למספר תלת ספרתי של תגובות. ואני לא מתלוננת, חלילה. סתם מרירה.

ולפני סיום: מישהי ביקשה שאעצב לה לוגו. מיד לאחר שיחתנו, שבה שמעתי ממנה מה הכיוון שהיא מעוניינת בו, ישבתי על העניין במשך כשלוש שעות ושרטטתי סקיצות עד שקרסו שמורות עיניי. למחרת בבוקר קמתי וגיליתי שאותה בחורה שלחה לי מייל באישון לילה וכתבה כי מצאה אתר שמאפשר לאנשים לעצב לעצמם לוגו, אז היא כבר הסתדרה לבד. השעות שבזבזתי בעבודה בשבילה יצאו לסרט (גרוע, כמובן) עם אלו שביליתי בטלפון עם נציגי תמיכה טכנית כדי להבין למה אני לא מצליחה לגלוש באינטרנט.

אז כן, החיים מלאי אכזבות, אבל לפחות לא ביליתי את השבוע האחרון במעצר. וחוץ מזה, הקיץ אוטוטו נגמר (חודשיים-שלושה גג).