החיים זה לא פיקניק

רציתי לפתוח את הפוסט הזה בברכות לשלי על כך שעשתה את הבלתי אפשרי והלא ייאמן וניצחה במרוץ לראשות מפלגת העבודה כבר בסיבוב הראשון. אבל זה כנראה באמת בלתי אפשרי, ולא צריך להאמין לשקרים סקרים שמנבאים תוצאה כזו. בכלל, מישהו צריך לקחת אחריות על הסקר שניבא לשלי 42 אחוז ולעמיר פרץ 25. תוצאות האמת (כמעט שוויון) כל כך רחוקות מהסקר, הרבה מעבר לטעות הדגימה הסטטיסטית, שנראה לי שחבל על הזמן והכסף שמושקעים בעריכת סקרים כאלה ובזמן האוויר שמוקדש לראיונות עם המועמדים ולשמיעת התגובה שלהם לתוצאותיהם המשוערות. אז שלי לא ניצחה, ואני מתחילה לחשוש שגם בסיבוב השני פרץ המיומן והחלקלק ממנה יכה את התחזיות נגדו וינצח למרות הסיכויים, כמו שהוא יודע לעשות. שלי מתגאה ביושר שלה, במפקד נקי, בתומכים ערכיים ואידיאולוגיים ובהיעדר מימון טייקוני. אבל פרץ מביא קולות.

אבל תנו לי לספר לכם איזו אזרחית למופת הייתי בשבועיים האחרונים. האמת היא שיכולתי להיות א' למופת עוד קודם, אם מישהו מהמטה היה חוזר אליי לפחות לאחת מארבע הפניות שלי להתנדב. אבל לא חזרו אליי, וכצעד אחרון פניתי לפעילה בעירי והיא הפנתה אותי לרכזת המתנדבים בעיר. הרכזת מאוד שמחה שאני רוצה להתנדב ואני סוף סוף חדלתי להרגיש כפרה שלהוטה להניק יותר משהמטה רוצה לינוק. מיד קיבלתי רשימת טלפונים של חברי המפלגה כדי לברר למי הם מצביעים. האנשים התחלקו לשתי קבוצות: תומכי שלי ושאינם תומכי שלי. מבחינתי ההבדל התבטא ביחס כלפיי: התומכים היו מאוד נחמדים; שאינם תומכים היו מאוד לא נחמדים, דיברו בצורה לא נעימה וחסרת סבלנות ואף סירבו לאפשר לי לדבר עם בן המשפחה שביקשתי לדבר איתו. בקיצור, להיות סוקר טלפוני זו חרא של עבודה, ונשבעתי שלעולם לא אעסוק בכך שוב. רק הכבוד העצמי שלי גרם לי לסיים את כל הרשימה ולא להחזיר אותה לשולח ולהימלט למרר בבכי מתחת לשולחן.

 ביום הבחירות עצמו התבקשתי להגיע לסניף שאינו במקום מגוריי אלא ביישוב קטן שהתמיכה בשלי מועטה. זה מעוז של אנשי פרץ. בעודי עושה את דרכי דמיינתי הרבה שולחנות, מיליון כרזות, ועשרות אנשים מניפים שלטים בנחישות דמוקרטית. אז זהו, שלא. היו שלושה שולחנות קטנים, כמה פלאיירים ובערך שמונה אנשים. מהמטה של שלי היינו ארבעה. קיבלתי חולצה אדומה, והיא לוותה מיד בכרטיס הרחקה משטח הקלפי. מתברר שללבוש חולצה של מועמד זו תעמולת בחירות, ואסור לעשות תעמולה בטווח מטרים כלשהו מהקלפי ולכן נאסר עלינו להתקרב לשם. מזל שלא הייתי צריכה לשירותים. עוד הייתי צריכה ללכת לשם בלי חולצה, מה שלא היה נעים לא לי ולא לצופים בי.

שרדתי שם שלוש שעות וחצי ואז אמרתי "איני יכולה עוד" ונסעתי הביתה. השעמום נגס בי ואכל לי את גלגלי העיניים מבפנים. הרבה יותר קל לעשות משהו מאשר פשוט לשבת. בגלל שהסניף קטן מספר חברי המפלגה מועט והתנועה הייתה דלילה. דקות ארוכות פשוט לא הגיע אף אחד. וגם כשאנשים הגיעו, כשהם 30 מטר מהקלפי קצת מאוחר לשכנע אותם למי להצביע. רובם ניערו אותנו כמו זבוב טורדני. אמרו לי שחשוב להפגין נוכחות וצבע אדום ואני מבינה את זה, באמת. פשוט לא שיערתי שלהיות דוגמנית חולצת-שלי יכול להיות כל כך מרדים. הדמוקרטיה היא דבר די משעמם, למעשה. כל כך משעמם שהמצלמה שהבאתי כדי לצלם את העשייה הדמוקרטית נשארה בתיק. לא היה מה לצלם.

לתומי סברתי שבינינו לבין המתנדבים של עמיר פרץ תשרור איבה, ומיד כשהגעתי הקפדתי לנעוץ בהם מבטי משטמה נוקבים ועוינים. תוך חמש דקות גיליתי שכולם חברים. ישבנו יחד ודיברנו, מישהו קנה קרטיבים לכולם והייתה אווירה מאוד ידידותית. בשבע וחצי בערב קיבלתי משלי את הסמס הנוזף הבא: "לא הצבעת! אחוזי הצבעה נמוכים זה לרעתנו. אז... לקלפי!" הרגשתי מאוד נזופה, וגם קצת מודאגת, שכן הצבעתי ארבע שעות קודם לכן. האם ייתכן שדג גדול בלע את ההצבעה שלי?

לסיכום: למדתי שיש כיף בלהיות חלק ממטרה משותפת, כיף לפגוש אנשים שחולקים את השקפת עולמך, כיף לצאת קצת מהאני ולהיות אנחנו. למדתי שלא מתאים לי לעסוק בשכנוע אנשים ובסקרים טלפוניים ולשבת בחוסר מעש. נותר לי רק לקוות לתוצאות משמחות בעוד תשעה ימים.