החיים זה לא פיקניק

הרבה זמן לא כתבתי על טלוויזיה והרבה זמן לא ראיתי טלוויזיה. נקעה נפשי מכל תוכניות הריאליטי, מהמסחריות, מהצעקנות, מהפסקות הפרסומות. התנתקתי והגעתי לדרגה שאני רואה חדשות, וזהו. והנה השבוע, שלא במתכוון, צפיתי מרותקת ב"בית ספר למוזיקה". איך זה קרה? בסוף המהדורה של יום רביעי יונית אמרה שמיד יהיה ספיישל שירי יאיר רוזנבלום. רוזנבלום עליו השלום הוא המלחין הישראלי האהוב עליי ביותר, ולכן התחלתי לצפות ונשארתי עד הסוף.

התלמידים
הילדים ברובם מוכשרים ומקסימים. הכי התרשמתי ממישל כהן שכאילו יש לו מנוע בגרון, מקטלין אליגדו המהממת ומשי המבר ששרה כמו מקצועית. ילדים תמיד גונבים את ההצגה, ואי אפשר להתנגד לתוכנית שכולה ילדים יפים וחמודים שרים ומפזזים בכישרון.

מצד שני, מאחורי ילדים חמודים ומוכשרים מסתתרים פעמים רבות הורים שדוחפים אותם אל מכונת הכוכבים. הרי כל אחד רוצה להיות כוכב, ואם לא כוכב אז זמר, ואם לא הוא אז הילד שלו. אני לא בטוחה כמה טוב לילד שמתלהבים ממנו ומעריצים אותו, וברגע שכבים הזרקורים ונגמרת התוכנית הוא צריך לחזור לשגרה שכוללת בית ספר אמיתי ותלמידים אחרים שהקנאה יכולה לגרום להם להיות הרבה פחות מפרגנים.

המורים
למעט הבאסה מכך שצביקה הדר הוא שוב המנחה שימח אותי לא לראות אף אחד משופטי "כוכב נולד". יהורם גאון הוא סמל לאומי וכולי קנאה בילדים שזוכים לקבל ממנו הדרכה. אני לא בטוחה שהם עצמם יודעים כמה מזל יש להם. קרן פלס קצת עולצת מדי לטעמי ומתנהגת בילדותיות סכרינית עם הילדים, אבל היא מצליחה להיות גם חיובית ותומכת וגם להעביר ביקורת בונה. אחד הדברים שהשניאו עליי את "כוכב נולד" היה שהשופטים כאילו התחרו ביניהם מי ילקק יותר למתחרים ויצמיד להם תארים גרנדיוזיים יותר. פלס מצליחה להצביע על פגמים בעדינות ובחן. את משה פרץ לא הכרתי קודם. האמת, אני לא כל כך מבדילה בין הפרצים למיניהם. המורה משה מסתמן כאיש תומך וחיובי, אם כי לא השאיר עליי המון רושם. את מתי כספי אני הכי אוהבת. יש לו המון ידע והוא מדבר עם הילדים ברצינות ובגובה העיניים בלי להתעלף מהמתיקות שלהם ובלי לאיים שיאכל אותם.

המוזיקה
יפה שחושפים את הילדים למוזיקה ישראלית שאלמלא התוכנית הם כנראה לא היו נחשפים אליה. יפה שעובדים איתם על טקסטים בעברית גבוהה. אין לי ספק שזה יעשיר את אוצר המילים שלהם ויעזור להם בפסיכומטרי.

מצד שני הרגשתי לא בנוח לראות עוללים שרים ברצינות תהומית מילים של מבוגרים. כשילדה בת 8 שרה על אהבה נכזבת זה לעולם לא ייראה אמין, ולתת לילד בכיתה ד' לשיר את "מה אברך" זה פשוט לא לעניין. טוב שחסכו מהם את "ליל חניה". אפילו אני לא מבינה את כל המילים שם.

הפורמט
לאורך כל התוכנית אומרים שזה לא "כוכב נולד" אלא "בית ספר למוסיקה" ושלכאן באים ללמוד.  ואכן, יש פה מנהל, מורים, תלמידים, חדר מורים, לוח, שיעורים, שיעורי בית, תמונת מחזור, ילקוט, וציון לשבח על התקדמות בלימודים. הרעיון לקחת ילדים מוכשרים ולהצמיד להם אנשי מקצוע שידריכו אותם הוא מעניין. אבל אם העיקר הוא תהליך הלמידה, למה מראים מזה בקושי 30 שניות ומתמקדים בהופעה ובהורים הגאים והדומעים מהתרגשות? הייתי שמחה לראות יותר מהשיעור ולהיחשף לכל מיני סודות של המקצוע. אם העיקר הוא ההופעה והתחרות, למה אין הדחות?

בעכבר העיר כתבו: "במקום לשבור את הלבבות הקטנטנים שלהם לאט ולאורך זמן, ישברו לבבותיהם של כל הילדים בבת אחת בלילה בודד בו ייבחר אחד הילדים כזמר האהוב ביותר". אני רוצה להציע פורמט חדשני: מי שישיר באופן הטוב ביותר יוקפץ כיתה ויעזוב את התוכנית. זה לא ממש כוחות לשים בת 13 בוגרת מול ילד בן 9. היא תמיד תזכה בקולות השופטים והוא תמיד יצא מאוכזב.