החיים זה לא פיקניק

לפני כמה ימים ראיתי כתבה שעניינה אנשי חב"ד שנשאלים על עניין הדרת הנשים, והדרכה שקיבלו איך לענות לשאלות. לגבי שירת הנשים, למשל, נכתב במדריך שיש להדגיש שאין איסור על נשים לשיר אלא על הגברים לשמוע שירת נשים. למעשה יש כאן אפליה לטובת הנשים כי הן  יכולות ליהנות גם ממופע של זמרים וגם ממופע של זמרות, ואילו הגברים אנוסים להסתפק בשירת זמרים גברים ולא יכולים לשמוע את שירתן הנהדרת של הזמרות.

עם כל הכבוד להסבר המתחכם הזה אני סבורה שהבעיה האמיתית היא בעצם התפיסה של אישה כאובייקט מיני שכל דבר בו עלול לעורר את יצרו של הגבר ולכן יש לכסות אותו, להרחיקו מעין ולהשתיקו. דומה שכל הפתגמים כמו "כבודה של בת מלך פנימה" הוותיק ו"האדרת נשים" החדש רק מכסים על תפיסה בסיסית שרואה בנשים כוס מהלך ולא בן אדם.

אז לקווים שבהם נשים צריכות לשבת מאחור כדי שהגברים לא ייאלצו לראות אותן ולהתגרות כבר התרגלנו. עכשיו שמעתי על המצאה חדשה – קרון רכבת המשמש בית כנסת וגם ממנו הנשים מתבקשות לצאת. לא שהייתי רוצה לשבת בקרון כזה עם כל התפילות הקולניות, אבל בכל זאת, רכבת ישראל, גוף ציבורי. מאיפה החוצפה להפוך אותו לבית כנסת ולסלק משם נשים? אני תוהה איך יגיבו גברים אם אאסוף חבורת נשים, יחד נשתלט על קרון רכבת כדי לדבר שם על הריון ולידה, ונבקש מכל הגברים לצאת ולעבור לקרונות אחרים. זה יכול להיות מעניין.

אני לא מבינה מאיפה הגיע הרצון הפנאטי הזה להפריד בין הגברים לנשים כל הזמן. הרי בעשרת הדיברות לא כתוב "התרחק מאישה ואל תביט בה למען יאריכון ימיך", ובמעמד הר סיני לא הייתה עזרת גברים ועזרת נשים. למה ההפרדה הזו בבתי הספר, במדרכות, בסופרים, בחתונות, בהופעות? לדעתי עדיף להשקיע את האנרגיות לא במציאת דרכים נוספות להעלים את הנשים מהמרחב הציבורי אלא במחשבה איך לחיות איתנו. אנחנו בכל זאת 50 אחוז מהאוכלוסייה.