החיים זה לא פיקניק

אחרי כמעט חודש של יובש ירד בתחילת השבוע גשם. כשהידסתי לי לעבודה בין הטיפות עלו בי תמונות מהחורפים של ילדותי:

גשם שנמשך שעות ויורד במשך ימים. אני מסתכלת עליו מבעד לחלון שטיפות גדולות מטיילות עליו ומתוות בו מסלולים.

הרחובות מוצפים. אי אפשר לחצות את הכביש כי הוא הפך זמנית לנהר.

קור רטוב מחלחל מבעד לנעל ודרך הגרב כי מה אפשר לעשות, חייבים לחצות את הכביש.

אני מגיעה לבית הספר בנעליים ספוגות מים ובמכנסיים שרטובים עד הירכיים וחצי יום לא מרגישה את כפות הרגליים.

כשאני חוזרת הביתה אני דוחסת לנעליים עיתונים ישנים כדי שיספגו את הרטיבות.

מגפי פלסטיק לרגליי ואני גיבורה גדולה על השלוליות. דורכת בהן דווקא וחוצה כביש בלי חשש במים עד שליש המגף.

היו לי כפפות סרוגות, כפפות סרוגות שהאצבעות שלהן חתוכות וכפפות עור מרופדות.

אין דבר כזה לצאת מהבית בחורף בלי מעיל ומטרייה.

הבית מחומם בתנור נפט. ההדלקת התנור היא תורה שלמה, אבל חום האש שהוא מפיץ נעים, והכלבה שלנו שוכבת בתנוחת בייגלה סמוך אליו ומשוכנעת שהוא הודלק אך ורק למענה.

שדות פרחים עם שלל פרחי חורף ששכחתי את שמם.

בשבועות גשומים במיוחד היינו נוסעים ביום שישי אחר הצהריים לחורשת אורנים ומחפשים פטריות מסוג אורנייה.
הקפדנו לחתוך את הפטרייה ולהשאיר את הרגל באדמה. לארוחת ערב אמא הכינה מרק פטריות שחור וחביתת פטריות.

בגלל רוחות עזות שהפילו עצים על עמודי חשמל ואולי גם בגלל הברקים היו בחורף הרבה הפסקות חשמל. במקום לרוץ בעלטה ולגשש אחר נרות הייתה לנו מנורה לשעת חירום. כל עוד יש חשמל היא נטענת, וברגע שלא מגיע אליה זרם חשמלי נדלק בה אור ניאון שמספיק לשעה או שעתיים.

והיום? היום גשם בקושי יורד, ואם הוא יורד זה בכמה ימים מרוכזים. מגפיים הם פריט אופנתי ומוטב שלא יבואו במגע עם מים כי הם ייהרסו. כבר שנים שאינני לובשת מעיל או סוודר וברור שגם לא כפפות. פרחים כבר לא פורחים כי כל השטח בנוי. הפטריות התמעטו במשך השנים והפסקנו ללכת ללקט אותן. תנור הנפט אופסן בבוידעם וממילא כבר אין לי צורך לחמם את הבית. הפסקות חשמל בקושי יש, וזה דווקא טוב כי אין לי כבר מנורה הפוכה שכזו.

 חורף נעים וחנוכה מאיר!