עוד ועוד סדרות ישראליות זוכות להצלחה מעבר לים ומקבלות גרסה משלהן בטלוויזיה האמריקאית. האחרונה היא "הומלנד", הגרסה האמריקאית ל"חטופים" שלנו. למי שלא זוכר, "חטופים" סיפרה על שני שבויי מלחמה שחזרו לארץ אחרי 18 שנים בשבי, ועל אחד שלא חזר. הפרקים עקבו אחרי ההסתגלות של השבויים לחיי החופש ואחרי ההתמודדות של המשפחות שצריכות לארגן מחדש את החיים בעקבות חזרת יקיריהן. אחרי צפייה בכל פרקי העונה הראשונה אני מכריזה קבל עם ובלוג ש"הומלנד" טובה בכמה רמות מהמקור ושווה צפייה.
בגרסה האמריקאית אין שלושה שבויים אלא רק שניים: אחד שחוזר ומתקבל כגיבור ואחד שלא חוזר. כמו במקור, חלקים מהעבר נחשפים בפלשבקים, אבל הם מועטים יותר בהשוואה ל"חטופים" ולכן משתלבים בעיניי טוב יותר. גם לגיבור האמריקאי (דמיאן לואיס) יש אישה (ולא סתם, אלא מורנה בקרין, המלווה מ"פיירפליי"), בת ובן, וגם הבת שלו מרדנית ועושה לו קצת חיים קשים, אבל ההתנהגות שלה אמינה יותר והרבה פחות מעצבנת ממקבילתה הישראלית שכאילו בכוח עשו אותה מרגיזה ולא מעוררת הזדהות.
במקום לקחת את העלילה לכיוון הדרמה הסהרורית הנוגה והאיטית שעמוסה בשתיקות רבות משמעות ובנעיצות מבטים הפכו התסריטאים את "הומלנד" לסדרת מתח דרמטית מתוקתקת עם עלילה דינמית שמזכירה את "24". במקום רוח רפאים ואחות של רוח רפאים קיבלנו את קלייר דיינס ומנדי פטנקין (איניגו מונטויה ב"הנסיכה הקסומה" ובשבילי תמיד ד"ר גייגר מ"שיקגו הופ") כסוכני סי-איי-איי שהשבוי החוזר הוא רק חלק מעבודתם, ועליהם עדיין להגן על אמריקה מפני טרור.
"הומלנד" היא סדרה בקנה מידה אמריקאי ששאבה את סיפור המסגרת מהמקור הישראלי ואז צמחה והתפתחה לכיוונים אחרים. היא מתוקצבת יותר, יש לה תסריטאים טובים יותר, שחקנים רבים יותר, דמויות עמוקות יותר ועלילה עשירה ומהודקת יותר. אני כבר מחכה לעונה השנייה.
בקטנה: בשבוע שעבר הגעתי ל-85,000 כניסות. ציון הדרך הבא יהיה בעוד כשנה, כשאגיע למספר הבלתי נתפס 100,000.
כינוי:
אנג'י
בבלוג זה
בכל הבלוגים
