החיים זה לא פיקניק

אחרי שננזפתי בבדיקת העיניים הקודמת שאני צריכה להיבדק כל שנה, לא חיכיתי ארבע שנים לבדיקה הבאה אלא רק שנה וחצי. תודו שזה שיפור ניכר. בגלל שהרופאה ההיא הייתה נורא לא נחמדה ויצאתי ממנה עם דמעות שלא היו קשורות לזה שהיא סנוורה אותי והזליפה לי טיפות, הלכתי לרופא אחר. שיערתי שיחס הרבה יותר גרוע יהיה קשה לתת. נקבע לי תור לשעה שש, הקדמתי בעשר דקות ואז גיליתי שצריך לקחת מספר. המכונה פלטה את המספר 834. על הצג בחדר ההמתנה היה כתוב שעכשיו נמצא בפנים 824. כלומר יש לי עשרה אנשים לחכות. ישבתי בסבלנות, וכעבור עשר דקות השתעממתי ונשברתי.

בדרך כלל כשאני מצפה להמתנה ארוכה אני לוקחת איתי ספר. ואז לפי חוקי מרפי אין בכלל תור ואני לא נוגעת בספר. אצל רופא העיניים ההמתנה מחולקת לשניים: קודם מחכים קצת, נכנסים ועושים בדיקת ראייה. בסוף הבדיקה הרופא מזליף לעיניים טיפות  שמרחיבות את האישונים, ואז מחכים בחוץ כחצי שעה עד שהאישונים ענקיים ומפחידים, נכנסים שוב, הרופא עושה את שלו והולכים הביתה. בגלל שאחרי הטיפות אי אפשר לקרוא כלום כי הראייה מטושטשת לא לקחתי איתי ספר. לא ציפיתי לחכות כל כך הרבה זמן. נו, מי אמר שאין הפתעות בחיים?

והנה הגעתי לדילמה. היו לי שתי אפשרויות: לחכות ולהשתעמם עד שיגיע תורי או לקפוץ הביתה (רבע שעה הליכה) ולהביא ספר. העניין הוא שיש סיכוי שעד שאחזור עם הספר יגיע תורי ויוצא שסתם הלכתי. עשיתי חישוב שאם כל מטופל יהיה בפנים 10 דקות, זו המתנה של שעה וחצי. הדרך לביתי וחזרה היא כאמור חצי שעה. לכן החלטתי לקפוץ הביתה. חזרתי כעבור חצי שעה. בפנים היה מספר 830, המספר הבא 832, ואני כאמור 834. שיחוק או לא? בסוף יצא ש-832 לא היה שם, ותוך חמש דקות נכנסתי. לא הספקתי לקרוא כלום כמובן. והכי מזל: מי ידע שהמספרים קופצים ב-2 כל פעם? יכולתי עוד להפסיד את התור בגלל חוסר הסבלנות שלי.

אז לקרוא לא קראתי, אבל התנחמתי שעשיתי הליכה במקום סתם לשבת בחוסר מעש עם כל הילדים הצווחניים והחולים. והרופא? איש מקסים, סבלני ונחמד שאמר לי שעצבי הראייה שלי מהממים ביופיים ושאני יכולה לבוא בפעם הבאה רק בעוד שנתיים. ממש לא צריך כל שנה.