החיים זה לא פיקניק

ובכן, לפני ארבעה שבועות הפכתי לדודה בזכות אחי ואשתו. לאחר 42 שבועות ועוד כמה ימים הגיח לאוויר העולם האחיין הזעיר שלי במשקל של 2.750 ק"ג. מאז הוא מנהל חיים תוססים שכוללים אכילה רעבתנית ותכופה, החלפות חיתול תכופות לא פחות ושינה. מפליא לראות איך יצור כה זעיר שעוד לא שולט באף אחד מרמ"ח איבריו ואפילו עדיין לא רואה בצבע מסוגל לרתק אליו מבוגרים כה רבים. אני אישית יכולה להסתכל עליו במשך שעות ולא נמאס לי. אז כולנו מתאספים סביבו ומתבוננים בו כמהופנטים.  "אוי, תראו! הוא עשה פרצוף ממורמר". "עכשיו הוא נראה מתפלא". "והנה הפרצוף השבע והמרוצה שלו". כל העוויה לא רצונית של פניו הקטנות המזכירות פנים של איש זקן זוכה לשלל פרשנויות. והוא כולו ישן. לחלוטין לא מודע למתרחש סביבו.

עובדה שכבר שמתי לב אליה בעבר ועכשיו נעשית מוחשית יותר היא תגובת האנשים שאני מראה להם תמונות שלו. באופן אובייקטיבי מדובר בתינוק החמוד והיפה ביותר בתבל. והנה אנשים נותנים מבט אחד בתמונתו ואומרים מיד: "הוא ממש ברור". מה זה לעזאזל ברור? מה, תינוקות אחרים נולדים עם טשטוש? יש להם ריבועי פיקסלים על הפנים כדי שלא יזהו אותם? תמיד סברתי ש"ברור" זה משהו שאומרים כשהתינוק מכוער לא עלינו, וקשה להוציא מהפה מילים כמו "חמוד", מקסים" או "מהמם". אבל היות שהאחיין שלי יפה מקסים ומהמם ורק נהיה חמוד יותר ויותר מיום ליום מאוד לא ברור לי התואר הזה.