מתברר שאתמול לא היה רק יום השוויון (לא שוויון כלכלי או שוויון הזדמנויות או שוויון בין המינים אלא היום שבו היממה מתחלקת שווה בשווה בין שעות האור לשעות החשכה. במילים אחרות: הסתיו הגיע רשמית) אלא גם היום שבו מלאה שנה לבחירתה של שלי יחימוביץ' ליו"ר מפלגת העבודה. לפי ההספק שלה בראיונות בתקשורת, בביקורת על נתניהו, בשילוש מספר המנדטים שמנבאים לעבודה בסקרים ובכך שהספיקה להתמנות ולאבד את המינוי של יו"ר האופוזיציה הייתי משוכנעת שעברו לפחות שנתיים וחצי.
לרגל האירוע התארחה יחימוביץ' ב"אולפן שישי" והתראיינה אצל דני קושמרו. הראיון לא מעניין במיוחד. קושמרו קופץ מנושא לנושא: התקרית בסיני, הבחירות הקרובות, התקציב, הגירעון, כשבאמצע התשובה של יחימוביץ' הוא קוטע אותה ושואל על שלום עם הפלסטינים. הוא אף מגדיל לעשות ותוהה, כאילו לא שהה בכדור הארץ בשנה האחרונה, מאיפה שלי מציעה להביא כסף לכיסוי הגירעון. מהמעמד הבינוני? אבל בדקה השביעית הוא נותן את רשות הדיבור לנחמיה שטסלר, ושם הדברים מתחילים להסתחרר.
שטרסלר, קפיטליסט ניאו-ליברלי, מתעב את יחימוביץ' הסוציאל דמוקרטית. אני לא מוכנה להתחייב, אבל די משוכנעת שיש לו בבית בובת וודו קטנה ומחוררת בדמותה. בכל פעם שיחימוביץ' מתראיינת, הוא חושק שפתיים בזעם ודוקר את הבובה בלי רחמים. ואז הולך וכותב מאמר מערכת משמיץ שעיקרו ששלי יחימוביץ' פופוליסטית ודואגת רק לוועדי העובדים. יושב אפוא שטרסלר זחוח באולפן ומיידה ביחימוביץ' אבנים ארסיות. שלי בעד החרדים, בעד המתנחלים, נגד הורדת מחירי הקוטג', נגד עוף בשקל. כנראה לדבר בסיסמאות ובצמדי מילים זה לא פופוליזם, לשיטתו של שטרסלר. גם לא לקחת שברי אמיתות, להוציא מההקשר, לערבב ולהגיש חם. יחימוביץ' מצליחה לשמור על איפוק מרשים ונותנת לשטרסלר לסיים את הטיעונים בלי להתפרץ לדבריו, אבל כשהיא מקבלת את רשות הדיבור היא פותחת בלי להתבלבל בבליץ, ומיד נהיה שמח ואנרגטי באולפן. הייתי מוותרת על ההתייחסות למשכורת של שטרסלר. היא לא רלוונטית. אבל חוץ מזה - מלכה.
הקרב המילולי בין השניים הזכיר לי היאבקות בוץ או קרב אגרוף, ומיהרתי לגייס את הפוטושופ לטובת העניין.
כינוי:
אנג'י
בבלוג זה
בכל הבלוגים
