החיים זה לא פיקניק

בתקופה האחרונה רבות משיחותיי עם זרש (שם בדוי, כמובן. ההורים שלה לא היו עד כדי כך רעים אליה) מסתיימות במילה בלוג.

המילה שלפני כן כוללת בתוכה את אחת מהטיות השורש כ.ת.ב. למשל: תכתבי בלוג. או: שֶיכתוב בלוג.

זרש עובדת איתי במשרד, ושתינו חולקות חיבה למילה הכתובה.

אני מביאה לה כתבות שנונות וביקורות שקראתי בעיתון; היא מדפיסה לי קטעים מבלוגים של אנשים שהיא קוראת בקביעות;

אני מראה לה מיילים מוצלחים במיוחד שקיבלתי מאחי. אחרי כל מייל כזה היא אומרת: שיפתח בלוג. ואני עונה: בשביל מה? כבר יש לו עבודה.

הייתה תקופה שנגס בי רצון עז לכתוב. אבל לכתוב למגירה זה לא אני. אם אני כותבת, אני רוצה שאנשים יקראו.

הפתרון המתקבל יותר על הדעת מבחינתי הוא שמישהו יציע לי לכתוב. ואם אפשר גם ישלם לי. זה כמובן לא קרה.

שקלתי להצטרף לסדנת כתיבה יוצרת ולא עשיתי כלום; ראיתי איזו תחרות שבה מחברים סיפור למשפט פתיחה נתון, התחלתי

והתייאשתי מקץ 200 מילים; אפילו "מכתבים למערכת" אני מתעצלת לכתוב. לפעמים דווקא בא לי להגיב למשהו ואני מנסחת לעצמי בראש

תגובה ציונית הולמת, כזו שעשירה בביטויי סרקאזם וחידודי לשון, אבל עד שמגיע הרגע שבו עליי לתרגם את המחשבות ללחיצות על המקלדת

כבר נוטשת אותי רוח הקרב ואני זונחת את כל העניין.

קיטרתי באוזני זרש. אם מישהו היה מטיל עליי לכתוב 400 מילים על נושא מסוים, אמרתי בחולמנות, זה היה מעולה.

כך הייתה לי מסגרת, דד-ליין, הנחיות, וכן קהל קוראים נאמן אך מסור. אני יכולה להיות מבקרת טלוויזיה מעולה, פנטזתי.

מלא פעמים אני רואה תוכנית בטלוויזיה ולמחרת קוראת ביקורת שכתוב בה בדיוק, אבל בדיוק מה שאני חשבתי.

זרש אמרה: תכתבי בלוג. התעלמתי ממנה.

השבוע כתבתי מייל שהייתי מרוצה ממנו במיוחד ועל כן הפצתי אותו בקרב כל מכיריי.

קיבלתי למייל הזה הרבה תגובות טובות והן עוררו בי מחדש את הכמיהה לפוליצר. זרש שוב אמרה לי: תכתבי בלוג.

מה זה ייתן לי? נדנדתי. למה שאנשים יקראו דווקא את מה שאני כתבתי? איך הם בכלל יידעו שאני קיימת? זרש הסבירה לי קצת איך הכול עובד.

והאנשים האלה שקוראים, הבזיק אצלי לראשונה שביב של עניין, הם יעריצו אותי ויסגדו לי? שמי יהיה מוכר וידוע בכל בית בישראל?

אולי, הבטיחה זרש, ובעיניה ראיתי מבט שלא ראיתי עד היום. זה היה משהו שבין: "זה קרה, היא יצאה סופית מדעתה"

ל"חייבת לסיים את השיחה הזו עכשיו!"

אבל זהו. הזרע נטמן, המחשבה נבטה והחלטתי לנסות.

אם תשאלו את הצב שאימצתי בפייסבוק הוא יגיד לכם שאני אשקיע בבלוג חודש גג ואז אזנח אותו לאנחות.

אולי. ואולי לא.

נחשו מה? הנה כתבתי 400 מילים בדיוק!