החיים זה לא פיקניק

אנשים מבוגרים מתקשים להסתדר עם מחשבים ולהסתגל לשינויים טכנולוגיים. זו עובדה ידועה. התחום האפור נוגע להגדרות. מיהו מבוגר?
מה זה שינויים טכנולוגיים? מיהו מתקשה? יש כאלה שעדיין מסתדרים מצוין עם טלכרט ולא מבינים למה צריך טלפון סלולרי. הוא הלא חשוד כמעודד סרטן במוח, עושה חור בכיס ומעודד אנטיפתיות ומיזנתרופיה. אותם משתמשי טלכרט דינוזאוריים לא סוברים שהם מאותגרים טכנולוגית. זה העולם שהשתגע. ועכשיו ברשותכם אעבור אליי.  אני כמובן וברור ומעבר לכל צל של ספק אינני טכנופובית.

קודם כל, אני בכלל לא מבוגרת. זכור לי בבהירות שפעם הייתי הרבה יותר צעירה, ולכן לא הגיוני שכבר הגעתי להגדרה "מבוגרת".

שנית, אני מסתדרת נהדר עם מחשבים. בעבודה אני נחשבת לטכנאית לעת מצוא שכן בניגוד לעמיתותיי המאותגרות טכנולוגית שסופקות כפיים בייאוש וקוראות קריאות שבר כשהמחשב שלהן נתקע, אני מיד נחלצת להצלתן. בצעד בטוח אני ניגשת אל האינסטרומנט הסורר, לוחצת פה ושם, קובעת בסמכותיות שאכן, המחשב קרס, ומיד לוחצת על הכפתור הקטן שמאתחל אותו. תוך חמש עד עשר דקות העגלה שהבוס שלי קורא לה מחשב שבה לחיים והרי לכן, גבירותיי, בלי פאניקה. המחשב שוב עובד. חברותיי לעבודה מביטות בי בהערצה ואומרות: היית צריכה ללכת ללמוד מחשבים (שנים התענגתי על המחמאות האלה ורק לאחרונה עלה בדעתי שמא הן מפקפקות ביכולתי למלא את התפקיד שלשמו נשכרתי).

חוץ מכישרוני המוכח בתיקון מחשבים תקועים, אני גם יודעת להוריד עדכונים ולהתקין אותם, לחפש בגוגל תמונות ולשים אותן כטפט, להוריד דברים מאתרי שיתוף קבצים (אבל לא מורידה בעצמי כי זה פויה. אני רק מסבירה למי שרוצה לדעת איך עושים את זה. גם כשאני מסבירה איך מורידים קבצים אני זוכה למבטי הערצה, אגב). הפסקתי לקחת סרטים בצורת קלטות וידיאו והתחלתי לקחת די-וי-די, ואפילו יש לי פייסבוק, מה שמוכיח סופית עד כמה אני צעירה ברוחי, מתוחכמת, מחוברת לקדמה ומעודכנת. אלא שלפעמים יש רגעים שבהם עולים בי ספקות עצמיים נוקבים.

נכון, יש לי פייסבוק, אבל בערך חודשיים לא היה לי מושג מה לעשות בו ומה זה אפליקציה, ואיך לשלוח משקאות או לקבל עציץ ששלחו לי.

אחותי הקטנה תפעלה במקומי הכול ועשתה בחשבוני כראות עיניה עד שישבה איתי ולימדה אותי מה עושים ולמה.  מהרגע שקלטתי את העניין זה באמת נהיה פשוט, אבל האם זה נחשב כסימן לרוח צעירה כשצריך להסביר לי כל דבר? וגם הבלוג הזה, שאליו הצטרפתי אחרי שכל בני ה-30 ומטה כבר פתחו להם בלוג לפני ארבע שנים, עד כמה הוא סימן להיותי חלק ממגמה טרנדית? כנראה לא הרבה. בעיקר אחרי היום, כשכיליתי שעות יקרות בניסיון לעצב את הדף ולהוסיף לו כל מיני מאפיינים ולא הצלחתי לבצע שום דבר בעצמי. בקריאות העזרה המבוהלות והנואשות שלי לאחותי (הצילו!! הכול נמחק לי!!! אני לא מצליחה לעדכן את הדף! הכול נתקע לי ונעלם! אה, לא. צפירת הרגעה. הכול בסדר. פשוט הייתי לרגע באתר אחר ולא שמתי לב...) מתחרות רק צעקות האימה שלי כשיצור החשוד בהשתייכות לאומה הג'וקית נכנס אל שדה הראייה שלי.