החיים זה לא פיקניק

ואכן, כשהרכבת יוצאת לדרך אפשר לראות שבכל רביעיית מושבים יושב אדם אחד או שניים.

אם עולה הנוסע בתחנה שאינה התחנה הראשונה ישתדל לחשב בעזרת אותות, מופתים ואצטגנינים היכן תעצור הרכבת וייפתחו הדלתות,

ויעמוד מול מקום פתיחת הדלת המשוער.

כשההקלטה האוטומטית מכריזה "הרכבת בכניסה לתחנה. הנכם מתבקשים להתרחק משפת הרציף מעבר לקו הצהוב"

זה בעצם האות שעכשיו צריך לשעוט קדימה, להתקדם, להצטופף, לעבור את הקו הצהוב ולהתאזן בשיווי משקל עדין על שפת הרציף.

כשהרכבת מתחילה לבלום מתחיל מיד שיפור עמדות של מי שמזהה כי אינו עומד במקום אסטרטגי דיו ומהרגע שעצרה מתחיל פסטיבל דחיפות שמטרתו לסלק מהדרך כל מתחרה על המקומות הפנויים הספורים שנשארו.

בשלב זה מתחילה בעיה חדשה: הנוסעים שמבקשים לצאת לא יכולים לעשות כן בגלל הדחיפות של ההמון.

אלה דוחפים כדי לצאת, אלה דוחפים כדי להיכנס והתוצאה היא, ובכן, הרבה אנשים שדוחפים.

לא עוזרות תחינותיו של הכרוז "אנא אפשרו לנוסעים לרדת ורק אז עלו לרכבת", הנוסע הישראלי אחוז אמוק וירמוס גם את אמו אם תעמוד בדרכו.

הנסיעה

תחנה ראשונה

הנוסע שעלה לרכבת בולש מיד בעיניו אחר מקום פנוי ומסתער עליו.

ברוב המקרים המושב אינו פנוי ויש לבקש מהנוסע שהתיק שלו נח על המושב לשבת שם.

הנוסע מצדו מזיז את התיק בהבעה גלויה של מורת רוח.

באחת מנסיעותיי ישבו בשני מושבים שתי אמהות ועליהן ילדיהן כבני השנה. על המושב השלישי ישבה הסבתא וברביעי היו כל הסוודרים.

אפשר לשבת? שאלתי. הסבתא החלה להזיז את הסוודרים אבל אז האמא התערבה.

"אני יושבת שם," אמרה.

פלבלתי בעיניי. "אבל אני רואה אותך. את לא יושבת שם. שם פנוי. את יושבת פה."

"אולי הילד ירצה לשבת שם," התעקשה.

 "הילד יושב עלייך," איבדתי את הסבלנות. "את באמת מצפה ממני לעמוד כשיש פה מקום פנוי?"  

ניצחתי וישבתי, אבל נאלצתי לחלוק את המושב עם ערימת הסוודרים כי הסבתא לא לקחה אותם אליה אלא רק הזיזה אותם קצת.

למקרה שתהיתם. עד סוף הנסיעה הילד בן השנה לא הביע כל רצון לעבור מקום ולשבת במושב משלו.

תחנה שנייה

בפרסומת ישנה לרכבת כיכב הסלוגן "להפוך שעה אבודה לשעת עבודה". אכן רעיון מבריק.

ייתכן שבחו"ל יכולים הנוסעים להתרכז בקריאת עיתון, לימודים או עבודה בלפ-טופ. בארץ, הרעש לא מאפשר להתרכז בכלום.

תמיד אני מוצאת את עצמי בקרבת אנשים שמתייחסים לחלל הציבורי של הקרון כאל סלון ביתם.

הם נוסעים עם חברים ומבחינתם הם מארחים אותם בביתם. הם מספרים סיפורים ואנקדוטות בקול רם ומתעלמים מכל הנוסעים האחרים.

בני נוער שנוסעים בחבורות מתבלבלים לעתים וסוברים בטעות שהם בטיול שנתי. הם מסוגלים להגיע לרמת קולניות גבוהה במיוחד.

 ולא רק שהם מדברים בקולי קולות, הם גם שומעים מוזיקה מהטלפון הסלולרי שלהם בפול ווליום, בלי אוזניות כמובן,

ונראה להם טבעי מאוד שכל יושבי הקרון שותפים בעל כורחם לטעמם המוזיקלי הייחודי.

מוקד הרעש השני הוא הטלפון הסלולרי. יש אנשים, לרוב אלה בחורות צעירות, שהזמן המתאים ביותר לדעתם לבחור רינגטון חדש

הוא זמן הנסיעה (כאמור, ניצול זמן אבוד). כך נהנים כל יושבי הקרון ועומדיו מקונצרט קקפוני של צלילי סלולרי עליזים.

המטרד השני קשור בשיחות בטלפון הסלולרי. יושבים להם כחמישים אנשים בקרון, אנטיפטים זה לזה, איש אינו מביט בשכנו,

כולם בוהים באוטיסטיות מיזנטרופית באיזו נקודה מרוחקת, ובכל רגע נתון כרבע מהם מדברים בסלולרי שלהם.

כל אחד שקוע בעולמו, מדבר ומדבר בלי סוף. מוזר על אילו דברים פרטיים אנשים מרשים לעצמם לדבר בציבור.

נראה שההימצאות בהמון מעניקה להם אשליה שהם בודדים וכי איש אינו מקשיב להם.

אני מקשיבה להם פעמים רבות כי הדיבור הבלתי פוסק, לעתים במשך כל הנסיעה, לא מאפשר לי להתרכז בשום דבר אחר.

רוב השיחות משעממות וסתמיות ומיעוטן מרגיזות אותי. יש נוסעים שמדברים שטויות או מתווכחים ומציגים עמדות שגויות

או סתם חוזרים על עצמם עד זרא שבא לי לצעוק עליהם ולהראות להם כמה הם טיפשים.

תחנה שלישית

ההצקה האחרונה שמזמנים לי בני האדם בזמן הנסיעה ברכבת היא בדמות יצור תלת-ראשי שעולה בתחנת כפר חב"ד.

מדי בוקר עולים שם שלושה אנשים: שני גברים ואישה.

גבר אחד מצויד במזוודה, עולה בזריזות, עובר בין הנוסעים ואומר את הטקסט הקבוע: "בוקר טוב, זו הזדמנות להניח תפילין".

כך יעבור מנוסע לנוסע, ללא לאות, ולא יתעייף ולא יאמר נואש מסירוביהם המרובים של החילונים הכופרים.

בעוד שקהל היעד של אדון התפילין הוא הגברים, כדי לאזן את המצב עולה אחריו אישה מבוגרת וכבדת גוף ומחלקת עלוני הסברה בעניין הגאולה, צניעות ובוא המשיח לנשים הנוסעות. האחרון הוא אדם זקן וכפוף שאוחז בידו קופת צדקה. בידו השנייה הוא מחזיק מטבעות והוא עובר

בין כלל הנוסעים, ללא הבחנה או אפליה, נותן להם מטבע ומבקש שיכניסו אותו לקופה.

היות שאני נוסעת בקו זה מדי יום קצתי בהצקות של השלישייה ובעיקר בתרומה המוזרה הזו שטיבה לא ברור לי.

 יום אחד שאלתי את האיש: למה אתה רוצה שנשים מטבע? בשביל מה?

הוא בתגובה נזף בי ואמר שהוא לא מבקש ממני כסף. רק לשים מטבע שהוא נותן.

אבל למה? הקשיתי. מה זה נותן? בשביל מה? מה יוצא לך מזה? למהההה?

הוא לא ענה לי והתרחק ממני בצליעה. מאותו יום אני מסננת לעברו ברוגז: תעבור הלאה, ומסרבת להשתתף בניסוי הזה.

אני תוהה אם הוא כבר מכיר אותי.

סוף הנסיעה

מהרגע שמוכרז שם התחנה הבאה מתחיל הקרב האחרון: הקרב על דלתות היציאה. הנוסע הישראלי ממהר להיות הראשון

שיקום ממקומו וישעט לעבר דלת הרכבת. עכשיו כבר לא אכפת לו לעמוד, העיקר שלא יעקפו אותו ביציאה.

במשך דקות ארוכות עד עצירת הרכבת ניצבים בטור נוסעים רבים שהמשותף לכולם הוא שהם לא יצאו פראיירים והקדימו לתפוס מקום בדרך החוצה. כל הטור הזה מתקדם באיטיות רבה כי, כאמור, קשה לצאת מהרכבת כשבתחנה המוני נוסעים צובאים על הדלתות ונדחפים להיכנס.

משיצא הישראלי מן הרכבת הוא שועט לעבר היציאה, דוחף ונדחף, עוקף בזריזות את מי שהוא יכול בדרך למכשיר שמעבירים בו את הכרטיס,

והנה הוא בחוץ.

עכשיו לכו תתחילו ככה יום עבודה.