החיים זה לא פיקניק

חלק מפרויקט "הסדרות שלי". עשוי להכיל שיירי ספוילרים ועקבות גלוטן.

שבע עונות הסדרה פורשות לפנינו את החיים הפשוטים בעיירה הציורית סטארז הולו.

גיבורות הסדרה הן לורליי, אם חד-הורית בת 32, ובתה רורי בת ה-16. כן, כן. יש ביניהן הפרש גילאים של 16 שנה, מה שקצת מנטרל

את האופציה של לורליי להגיד "כשאני הייתי בגילך..." אבל אל חשש. לורליי אינה מתנהגת כבת 32 בוגרת אלא כבת 14 פוחזת

ורורי מצדה היא נערה בוגרת, נבונה וחרוצה שמפגינה אחריות כשל בת 60 וחלומה אינו להיות מפורסמת או דוגמנית או לצאת עם כדורגלן,

אלא להיות עיתונאית. כמה קלואי סאליבן מצדה.

האם והבת מנהלות יחסי חברות אמיצים ותקשורת פתוחה ומדברות על הכול במהירות של מאה קמ"ש ועם כל כך הרבה מילים, דימויים,

אזכורים, קריצות ורעיונות שתמיד ריחמתי על המתרגם שהסדרה נפלה בחלקו.

כיאה לתדמיתה המשלומפרת, המרחפת והאגבית של לורליי, היא לא מבינה לשם מה מצוידת דירתה במטבח.

ההיבט הגסטרונומי של חייה מחולק לשלושה: בבוקר קפה ומאפה בדיינר המקומי שעם בעליו היא מנהלת ריקוד חיזור מתיש שבסופו כבר לא אכפת לצופה אם השניים יהיו יחד או לא, העיקר שיחליטו כבר ויפסיקו לזגזג; בימי שישי בערב ארוחה של שלוש מנות בבית הוריה האמידים והסנובים

שאת אורחות חייהם היא מתעבת ולתפיסותיהם החברתיות היא בזה בלהט רק כדי לגלות שבתה, עצמה ובשרה, דווקא מתלהבת

מכל אותם דברים שהיא כנערה סלדה מהם. שאר הארוחות בשבוע כוללות פיצה בהזמנה, גלידות ועוגיות מול מרתון סרטים בדי-וי-די,

מה שמעלה מיד את התהייה איך בשם כל הגזרים מצליחות השתיים לשמור על גזרה כה דקיקה ועל עור פנים צח וחלק

עם כל המפגעים התזונתיים שהן מזרימות לקיבתן.

אמינות היא לא צד חזק בסדרה. וגם לא דמויות אמיתיות. כל הדמויות בסדרה מאוד שנונות ומדברות אוטוסטרדה, והן די מתנהגות אותו דבר

בכל העונות. ובכל זאת, יש משהו מאוד כיפי בצפייה, אולי דווקא כי יודעים למה לצפות.

לוק תמיד יהיה נרגן ולא מגולח, סוקי תמיד עליזה ואופטימית, מישל תמיד ירטון במבטא צרפתי ומרת קים הכבודה ופריס המטורפת

תמיד יצחיקו ויעשו טוב בלב. לפעמים, זה כל מה שצריך מסדרה.