החיים זה לא פיקניק

כתבתי בעבר (ממש פה) על הקשיים הטכנולוגיים שאני נתקלת בהם ואשר גורמים לי להבין שחלפו הימים שבהם הייתי צעירה ומגניבה

(טוב, נכון. תפסתם אותי. מגניבה אף פעם לא הייתי). עכשיו אני בגיל הזה שעוד לא צריך מקל ועדיין לא קיבלתי ליום הולדת עציץ עם אדמה

כדי שאתרגל לריח (ואפילו שערות לבנות עוד אין לי. בחיי) אבל צעירה אני כבר לא.

קראתי איפה שהוא שמגיל 25 או 27 מתחילים למות יותר תאים במוח או שהם מתים יותר מהר או משהו כזה, אני לא ממש זוכרת.

מה שחשוב הוא שבעשר השנים שבהן המוח שלי מתאדה לו הספיקו למות לי תאים בכמות שכבר מורגשת.

אחד התחומים שבהם זה מתבטא הוא נטייה לשכחה. המומחים טוענים שזה לא נכון. שלא שוכחים יותר, אלא פשוט שוכחים דברים

שעושים אוטומטית מתוך הרגל בלי הפניית קשב (נעלתי את הדלת? כיביתי את הגז? כבר צחצחתי שיניים? האכלתי את האיגואנה?) 

הפתרון שלהם הוא להגיד בקול: "הנה אני מכבה את הגז ונועלת את הדלת" כדי לשים לב לפעולה השגרתית ולהיות מודעים לה.

אבל הם מומחים. מה הם מבינים? אני יודעת מה אני רואה, ומה שאני רואה לא משמח. אני שוכחת. הרבה. כל הזמן.  והנה ההוכחות:

♣ אומרים לי שהבטחתי לעשות משהו ואני לא זוכרת דבר כזה. או יותר חמור: אומרים לי שעשיתי משהו ואני לא זוכרת את זה.

♣ אני הולכת לסופר לקנות ארבעה דברים ומצליחה לזכור רק שניים (ואז קונה עוד שמונה דברים שבכלל לא התכוונתי לקנות).

♣ אני הולכת לחדר השני לקחת משהו ועד שאני מגיעה אני כבר לא זוכרת מה הייתי צריכה.

♣ אם באמצע שיחה אני נזכרת במשהו שרציתי להגיד ואני לא מרגישה נוח לקטוע את האדם השני, עד שהוא יסיים לדבר אני כבר אשכח

מה רציתי לומר ואתייסר דקות ארוכות בניסיונות נואלים להיזכר מה זה היה.

 למרבה המזל, עד מהרה אני שוכחת שרציתי להגיד משהו בכלל ושביעות רצון שבה ואופפת אותי.

♣ כשאני רואה סרט או סדרה אני מיד מזהה שחקנים שכבר ראיתי בעבר, אבל אין לי מושג מי הם או מאיפה אני מכירה אותם

(בהזדמנות זו, תודה ל-IMDB. אתר מצוין).

♣ יום אחד בישלתי ביצה קשה. שמתי ביצה בסיר, מילאתי את הסיר במים, הדלקתי את האש, שמתי את הסיר על האש  ופניתי לעיסוקיי.

מתישהו נזכרתי בביצה והלכתי לראות מה שלומה. הסיר היה ריק! אני מוכנה להישבע שמילאתי מים!

הרגע שאני עוזבת את העבודה כדי ללכת הביתה הוא נקודה קריטית מועדת לפורענות.

בהזדמנויות שונות הספקתי לשכוח בעבודה: טלפון נייד, משקפי שמש, נגן MP3, את בקבוק המים שלי ומפתחות. פעמיים.

פעמיים עזבתי את המשרד כשמפתחותיי תחובים להם בלוקר שלי. שנמצא 20 ס"מ מימין לראש שלי.

פעם אחת גיליתי את זה רק כשהגעתי הביתה. ולא יכולתי להיכנס. כי לא השארתי לאף שכן מפתחות רזרביים.

ישבתי על ספסל בגינה שמתחת לבית בייאוש במשך שעתיים וחצי עד שאחותי (תודה, כפרה) הגיעה במיוחד במונית ספיישל עם המפתח שלה.

ואם זיכרון קצר, אז עד הסוף: כעבור כמה שבועות שוב השארתי את המפתחות בלוקר. הפעם עליתי על זה מיד כשיצאתי מהמשרד,

 אבל אי אפשר להתעלם מזה: הזיכרון שלי בוגד בי. כמו כל הגברים, גם הוא בטח מצא לו מישהי צעירה יותר ונשאר לגור אצלה.

פתאום אני מבינה איך הורים יכולים לשכוח את הילד באוטו (לא שאני מצדיקה את זה, חלילה), ואני מתלהבת מהסרט "ממנטו"

לא רק בגלל התסריט המצוין והרעיון המבריק אלא כי הוא מספק פתרון יעיל לבעיה המציקה וכי הוא מראה לי שיש אנשים שמצבם עגום יותר משלי.

עכבר ששכחו להאכיל אותו