החיים זה לא פיקניק

העבודות הראשונות שלי היו בייביסיטר ושיעורים פרטיים, אבל זה היה כשעוד הייתי קטינה והכסף היה שחור.
בעבודה ראשונה אתייחס לשלוש עבודות אזוטריות כשעשיתי בצעירותי ושילמתי עליהן מס הכנסה.

לפני הגיוס

הייתי אמורה להתגייס בנובמבר, אבל אז הגיע צו נוסף ובו נדחה גיוסי לפברואר, ככה שהיה לי המון זמן לפני הגיוס.
בזמן הזה הספקתי לעשות פסיכומטרי, להוציא רישיון נהיגה ולעבוד קצת. המקום הראשון שעבדתי בו היה מפעל אלקטרוניקה נצלני.

הגעתי לשם כי בעל המפעל היה מכר של חבר של אח של דוד של מישהו שאבא שלי הכיר והוא הסכים לקבל אותי. ביום הראשון ישבתי והכנתי רכיבים.
כל מיני רכיבים אלקטרוניים מגיעים במין שרשרת ארוכה. את השרשרת מלבישים על מכונה ומסובבים ידית.
הפעולה הזו חותכת את הרכיבים ומשחררת אותם וגם נותנת להם את הכיפוף הנחוץ. יום שלם סובבתי את הידית, מ-7 בבוקר עד 16 אחר הצהריים.
כל כך הצטיינתי בזה שלמחרת קודמתי! הידד!

עברתי לשורת אלה שמרכיבים מעגלים. יש מין מעגל ירוק ויש עליו סימנים ולפי הסימנים צריך לשים את הרכיב המתאים. עשיתי את זה במשך ארבעה ימים.
האמת? דווקא נהניתי. היה משהו מרגיע ומשחרר בעבודה המונוטונית, וגם הפועלות האחרות היו מאוד נחמדות.

יום אחד הייתי צריכה לחבר דיודה, והראו לי שיש על הדיודה חץ וצריך שהוא יתאים לחץ שבדבר הירוק ויהיה באותו כיוון.
אמרתי: "כן, כי דיודה היא מוליך חד-כיווני ואם אשים הפוך לא יעבור זרם. מכינים דיודות מגרמניום או צורן, שהם מוליכים למחצה" (מאוד אהבתי כימיה. תתבעו אותי).
האחראית נעצה בי מבט מצמית אז סתמתי ועברתי לעבוד בעמדה שהיה בה קיר ליד הגב.

עזבתי את המפעל לאחר שבוע. במשך כל אותו שבוע שאלתי כמה משלמים ולא הסכימו להגיד לי. רק ביום חמישי אמרו לי.
השכר היה 500 שקל לחודש, כששכר המינימום באותה תקופה היה 800. כבר אז הייתה לי תודעה מעמדית מפותחת וסירבתי לעבוד בתנאים האלה.

אחרי השחרור

כמו כל משוחרר טרי רציתי גם אני מענק ולא בחלתי באמצעים להשיגו.

השתחררתי בינואר משירות בבאר שבע ונשארתי בנגב. הלכתי לעבוד באופקים בבניית קרוונים.
הימים היו ימי העלייה הגדולה מרוסיה, והיה צורך להכין מהר הרבה יחידות דיור לעולים.  השתלבתי בחברה שבנתה בתי עץ קטנים וזולים באופקים ונתיבות.
החברה שכרה דירה שבה גרו יחד הפועלים, שילמה לנו 20 שקל ליום על מזון (אז זה היה הרבה), דאגה לנו להסעות ושילמה משכורות ממש יפות.

כל מה שאנחנו היינו צריכים לעשות זה לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה.

מי שהביא אותי לעבודה הזו חיבר אותי למנהל עבודה בראש טוב ולצוות נחמד.

עשיתי כל מיני עבודות מוזרות באתר, עמדתי על סולם והוצאתי קרטונים שחוברו לסיכות והגנו על התריסים כשריססו את הקרוון בצבע,
ישבתי על הגג והוצאתי ברגים (כבר לא זוכרת למה) אבל בעיקר התמקצעתי ברובָּה.
לימדו אותי לערבב ולהכין תערובת ואיך מכינים את החריצים שבין הבלטות, ואיך שמים רובה ומסירים את השיירים בסוף.
הייתי חוזרת לדירה בסוף יום עבודה כשכל שערי אבק וכל שריריי כואבים, הלכתי לישון ב-9 בערב וקמתי למחרת בשש בבוקר לעוד יום פיזי.
אבל הכסף היה טוב (ולא היה איפה לבזבז. או מתי), היה מגניב והרגשתי מאוד חלוצית וציונית. ואז הגיע המשבר.
פיטרו את המנהל שלי וצירפו אותי לצוות של חתיכת זבל. הוא היה אחראי על מחלקת הבנות (שרובן היו פרחות) וזה היה צוות ניקיון.
הוא מאוד השתומם שלמרות שאני בחורה אני לא עובדת בצוות ניקיון עם כל שאר הבחורות ודאג שאגיע אליו.
היינו הולכות לבתים שבנייתם הושלמה ופשוט מנקות אותם מכל פסולת הבניין כדי שיתאימו למגורים.
זה היה מעצבן כי אם הייתי רוצה להיות עוזרת בית לא הייתי נוסעת עד אופקים, וחוץ מזה המנהל החדש לא אהב אותי ולא היה נחמד אליי בכלל.
היינו לקראת סיום הפרויקט באופקים ועמדנו לעבור לנתיבות.

כשעברנו לנתיבות ניסיתי להיכנס שוב לצוות רובה, אבל סירבו לאפשר לי את זה ואמרו שאני צריכה להיות עם שאר הבנות, בניקיון. לכן עזבתי מיד.
בסך הכול עבדתי בבניין שלושה חודשים.

אחרי השחרור 2

עדיין חסרו לי ימים למענק, ולאחר כחודשיים שבהם לא עבדתי ראיתי מודעה שמחפשים עובדים למושב בחבל לכיש. יצרתי קשר ונסעתי לשם.
היינו שישה חבר'ה וגרנו בדירה קטנה של המעביד, שניים בכל חדר. עסקנו בשלל עבודות חקלאיות: דילול, בציר, קטיף, הכנת ארגזים.

עבדתי מ-5 בבוקר עד 13 בצהריים, ב-13 הלכנו קצת לבריכה של המושב, נחנו, אכלנו ומ-16 עד 19 הכנו ארגזים, שיהיה במה לבצור למחרת.
חודש וחצי לאחר שהגעתי לשם, בעיצומו של קטיף אפרסקים, הייתה לי היתקלות עם נחש צפע. אמיתי. מהסוג שזוחל ומוציא לשון.
פינו אותי מהשטח במהירות ב... טרקטור והגעתי לבית החולים ברזילי עם דופק של 20 על 60.
ביליתי שם יומיים וחצי עד ששוחררתי ועוד שלושה שבועות בבית עם יד בעובי רגל. של מתמודדת ב"לרדת בגדול".
חזרתי לעבודה כדי להשלים את הימים שעוד חסרו לי  ובעיקר כי חיי המושב בלב כל הירוק היו נוחים מרגיעים.
הזהירו אותי שהכשה נוספת בתוך שנה תהיה קטלנית בשבילי. ממש סכנת חיים. אז נקטתי אמצעי זהירות מפני הכשות: נעלתי נעליים ולא סנדלים.
איך זה רלוונטי, שהרי הוכשתי ביד, קרוב לכתף? אומר להגנתי שהייתי רק בת 20 והיה לי היגיון משלי.
בשאר שהותי במקום למדתי להכין עלי גפן ממולאים וריבת ענבים ושכחתי שפירות קונים בשוק. אם רצינו פירות היינו פשוט לוקחים מהמשקים...  
כמו כן השתחררתי מהביישנות שבלדבר אנגלית. היו במושב המון מתנדבים וכולנו דיברנו אנגלית בינינו.

באוקטובר עזבתי והלכתי להיות סטודנטית.