החיים זה לא פיקניק

כמחווה לנוקטת עמדה שגיליתי לאחרונה (תודות ופרחים תשלחי לדאלי) הנה קטע שנכתב בהשראתה ובהסתמכות על פוסט שכתבה ולא היה נכתב אלמלא היא.

תמיד באיזשהו שלב בהגדה מגיעים למילה "שדיים". לא חשוב בן כמה אתה או כמה תכין את עצמך מראש- אתה תצחקק.

אצלנו יש מסורת משפחתית ולפיה אחי כבר שנים מנווט, שלא לומר מתמרן, את הקריאה בהגדה כך שהקטע המדובר ייפול על אחותי.
הוא עושה את זה בערך ממתי שהיא למדה לקרוא. גם בסדרים אצל אנשים אחרים הוא תמיד מצליח לחשב כמה אנשים יש, כמה כל אחד קורא
וקורא בעצמו את מספר השורות המדויק שיבטיח את הבכתה בפומבי. אתמול הרצף נשבר. אחי אמנם העביר לאחותי את השרביט במועד הנכון,
אבל המארחת גילתה אצילות נפש, קראה במקומה את הקטע בהטעמה ובאיטיות בעודה מדגישה כל מילה ובסוף נעצה בנו מבט מזלזל ואמרה: נו, נשארתם בחיים?

תכל'ס, אחרי הגפילטע והמרק אתה כבר שבע. אבל זה לא עוצר בעדך מלדחוף אחר כך עוד...

אכן כן. אבל בגלל שהקושיה הזו עולה כל שנה מחדש למדתי לוותר על הדג ולשמור מקום לאחר כך.
אתמול זה היה קל במיוחד כי משום מה נפקד מהסדר מקומם של הביצה, תפוח האדמה, המרור, המצות והחרוסת. כולם היו על השולחן,
אבל מנהלי הסדר פספסו את הקיו של המאכלים וקראו את ההגדה ברצף בלי לטבול ובלי לכרוך ובלי לאכול כזית ובלי לשתות אף כוס אחרי הכוס הראשונה.

בשירים ארוכים במיוחד- למשל "אחד מי יודע"- יתחילו לשיר בין חמישה לשישה אנשים, ויסיים אחד

לגמרי. אני מהנבלות שאפילו לא מתחילים לשיר. אני משאירה את כל המלאכה לאחרים. רשעה גמורה (מה העבודה הזו לכם. לכם ולא לו...)
ככל שהנכדים גדלים סבא מחביא את האפיקומן יותר ויותר קרוב למקום בו הוא יושב. השנה הוא הניח אותו בסמוך לצלחת.

הנכדים הבריזו שלא באשמתם מהסדר ולכן לא היו ילדים ולא הוחבא אפיקומן.

אבל אפשר להגיד שהוא הוחבא קרוב לצלחת, או במקרה שלנו, ממש בתוך הצלחת עם המרק עוף.

אל תעמיד פנים שאתה מבין את מה שאתה קורא. זו הגדה. זה לא אמור להיות קריא.

לפי הטעויות בקריאה הבנתי שני דברים: 1. אף אחד לא מבין מה כתוב.
2. אף אחד לא זוכר איך קוראים טקסט מנוקד ומה זה השלוש נקודות המצחיקות האלה שמתחת לאות.
אבל מה שיותר משעשע זה שבהגדה שהיתה לי (מתנת האגודה למלחמה בסרטן) היו טעויות.
במקום "את פתח לו" היה כתוב "אתה פתח לו". מן הסתם סברו שנפלה בהגדה טעות וראו לנכון לתקנה.
במקום אחד היה כתוב פראה במקום פרעה והקטע מסעיף 1 צונזר! כל הקטע של אבוא עלייך היה חסר!

אף אחד לא ממשיך לקרוא את ההגדה אחרי האוכל.

ברור. זה חסר טעם. פעמיים הייתי בסדר דתי שבו קראו עד הסוף. ומשם למדתי ש...

1. מאוד קשה להישאר מרוכזים אחרי האוכל.

2. לא קורה הרבה בסיפור גם אחרי האוכל. זה לא ששמרו את החלקים הטובים לסוף. מה שכן, ממש התלהבתי מהפיוט "כי לו יאה".

הבתים והשורות מסודרים לפי הא"ב כמסורת הפייטנים, וזה תמיד מרשים אותי. וגם הלחן היה מאוד קליט ועממי. עד היום זה השיר האהוב עליי מההגדה.

אף אחד לא יודע איך נראה כרפס.

מסכימה. אצלנו בבית כרפס היה תפוח אדמה והמרור היה חסה. מאוד הופתעתי לבוא לסדר אחר ולגלות שאצלם הכרפס הוא חסה והמרור חזרת.

השולחן לעולם לא יהיה עשוי מקשה אחת, ובטח שלא בגובה אחיד.

בגלל שהנכדים והוריהם לא הגיעו דווקא הספיק שולחן אחד. היה מרענן.

גם הכיסאות לא. אם יש לך מזל- תקבל כיסא עם ריפוד. אם הגעת באיחור- פלסטי ירוק.

איכשהו הצלחתי להיות היחידה שישבה על כיסא הפלסטיק. איזה כאבי גב היו לי בסוף...

מתישהו יישפך מיץ כלשהו על המפה. זה בלתי נמנע. פשוט תאשימו את הילד הצעיר ביותר במשפחה.

למרבה המבוכה, אני הייתי הראשונה ששפכה... וכזכור, לא היו ילדים בסדר.

נכון זה חמוד איך שהילד הכי קטן שר "מה נשתנה"? חכה עוד 10 דקות. הוא עדיין יהיה בבית הראשון.

יש הקלטה שלי מגיל 3 שרה את ה"מה נשתנה". גמרתי קלטת שלמה. בכל פעם שהגעתי לסוף (כולו מצה) בטון יורד,
לאחר פאוזה קלה המשכתי "אה אה" בטון עולה וחזרתי על הפזמון (הלילה הזה הלילה הזה) שוב ושוב ושוב. מאז אני לא שרה אלא במקלחת.

המיץ שייגמר ראשון על השולחן: נסטי. המיץ שיישאר גם אחרי הארוחה: פאנטה אשכוליות דיאט.
מדהים! איך ידעת? באמת נשאר המון אשכוליות דיאט!

נכון באמצע הסדר אתם מרימים את הראש ומסתכלים מסביב, ומרגישים צביטה קטנה בלב
כי אתם מוקפים במשפחה ומשפחה היא האנשים שאתם הכי אוהבים בעולם? אז זה כי אתם הומואים.

זו לא הייתה המשפחה שלי, ובכל זאת כן. הסתכלתי סביב וראיתי את כולם והיה לי נעים.

נכון אתם שמחים שזה נגמר?

כל כך כן! איזה מזל שאנחנו לא צריכים לעשות סדר שני.
תחשבו איזה עונש זה לעשות שוב הכול מהתחלה כבר הערב. ככה לפחות יש שנה להדחיק.