החיים זה לא פיקניק

שני סוגי ספרים יש בעולם: אלו שמצטיינים בעלילה מרתקת ואלה שעלילתם רגילה ושגרתית, אך סגנון הכתיבה הייחודי של המחבר מחבב אותם על הקוראים.
"הססנות" שייך לסוג השני. מבחינת עלילה אין ממש על מה להתעכב: דווייט בן ה-28 גר בניו יורק עם שותפים, עובד בחברת תרופות ויש לו חברה
שלא ממש ברור לו מה הוא עושה איתה. הוא לא נהנה מהחיים כי הוא מרגיש תקוע ומאבחן אצל עצמו מחלה, הססנות כרונית, שבגללה הוא לא מסוגל
לקבל שום החלטות ולכן נגזר עליו להישאר בתקיעותו. שותפו, סטודנט לרפואה, משכנע אותו לקחת תרופה ניסיונית ומשם דווייט מתחיל במסע הרפתקני.

הייחוד של הספר טמון בכתיבה השנונה של בנג'מין קאנקל, שדקויותיה עברו לעברית בזכות עבודה מצוינת של המתרגמת יעל אכמון.

שלב ההוכחות

"תיסע, אני אומרת לך, דווייט, אתה חייב לנסוע."

"את בטוחה? חכי רגע, תני לי למצוא את המטבע," אמרתי והתחלתי לחפש בכיסים שונים של מכנסיים אחר אחד המטבעות המיוחדים שאמא נתנה לי
כדי שאשתמש בהם כאיי-צ'ינג, שיטת חיזוי סינית עתיקה, מה שאני לא עושה אף פעם. בהטלה הראשונה יצא לי עץ.
התוצאה הזאת, בצירוף ברכתה של אליס, גרמו לי להרגיש שכדאי שאסע. בכל זאת הטלתי את המטבע פעם שנייה, ושלישית.
ידעתי שככל שהמדגם גדול יותר התוצאות מדויקות יותר סטטיסטית. באמת כדאי שאסע? אבל איך אפשר לדעת עד שנוסעים באמת?
אליס עדיין היתה על הקו כשהטלתי את המטבע בפעם החמישית. "אתה חולה נפש," היא אמרה לי. (עמודים 11-12)