4/2008
שני דברים שקרו בפסח
צער גידול הורים
אני לוקחת הפוגה מהפרויקט שלקחתי על עצמי (לכתוב כמה שורות על כל הספרים, הסרטים והסדרות שאני אוהבת ולקשר את הפוסטים לרשימות שבצד ימין)
כדי לכתוב משהו אחר.
ההורים שלי חיים בחו"ל כבר חמש שנים והנה, לכבוד הפסח, אבא שלי הגיע לביקור של חודש וחצי ויצא שהוא ואני גרים במשך תקופה זו ביחד באותו בית.
מאוד מוזר לחלוק בית עם אבא אחרי כל כך הרבה שנים. מצד אחד משמח אותי שהוא בא לבקר כי הרבה זמן לא ראיתי אותו ונחמד שיש מישהו בבית.
אבל מצד שני זה נורא מוזר ובבת אחת כאילו כל הפרטיות שלי נלקחה ממני וכל סדרי חיי השתנו: במקום לקום בבוקר לשקט אני קמה לקול החדשות של גלי צה"ל;
כשאני חוזרת מהעבודה אני לא לבד ויש עוד מישהו שצריך להתייחס אליו ולפעמים אין לי מצב רוח לזה; אני צריכה להיות תמיד לבושה; בכל דבר שאני עושה אני צריכה לחשוב אם זה אולי מפריע לאבא שלי. האמת היא שההתחשבות באבא שונה מההתחשבות בבן זוג. קשה לי להסביר את השוני, אבל זה שונה.
בקיצור, אני חיה עכשיו במצב מוזר. אבל לא הכול רע. יש גם דברים טובים: פתאום יש במקרר אוכל שלא אני הכנתי; הכוס שהשארתי בכיור בבוקר נעלמה באורח פלא (כשגרים לבד זה אף פעם לא קורה); לפעמים דווקא נחמד לחזור הביתה ושיש מישהו בבית לדבר איתו. בקיצור, זה לא טוב לגמרי וזה לא רע לגמרי.
זה פשוט אחר ושונה וצריך להתרגל. הבאסה, שעד שאתרגל הוא יחזור לבית שלו ואצטרך להסתגל מחדש.
רופא השיניים
לקראת הפסח הגיע הזמן לעשות ניקיון גם בפה. אי לכך קבעתי תור לרופא השיניים לניקוי אבן ובדיקה תקופתית. הגעתי בדיוק בשעה היעודה
(זו מחלה אצלי. לא יכולה לאחר). הרופא עמד בחוץ ודיבר עם שתי נשים בחלוקים לבנים. הוא אמר לי שלום ושאכנס ואחכה.
נכנסתי למרפאה. אף אחד לא היה שם. היו שני חדרים ולא ידעתי איזה חדר שלו. אז עמדתי וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. באופן עקרוני אני שונאת לחכות. זה בזבוז זמן.
אם יש תור ארוך בסופר ויש לי ברירה אני אלך ואחזור ביום אחר. כנ"ל בדואר. ואם אני חייבת לחכות אני עומדת ומחכה ומאוד סובלת ומשתעממת.
אחרי איזה חמש דקות שנראו לי כמו נצח החלטתי ללכת לרמוז בעדינות לרופא שאני קיימת. הלכתי ושאלתי אותו איזה מהחדרים שלו.
הנחתי שזה יזכיר לו שהוא צריך לבוא ולטפל בי. זה לא קרה. הוא פשוט אמר לי איזה מהחדרים שלו, המשיך לדבר עם הנשים ואני התחלתי להתרגז.
באיזה חוצפה הוא נותן לי לחכות ככה? קבעתי תור, הכיסא פנוי, אז יאללה! שיבוא. אחרי עוד 7-8 דקות ארוכות הוא הגיע סוף סוף וכמובן שלא אמרתי לו כלום.
אני לא טובה בלהגיד לאנשים שמרגיזים אותי שהם מרגיזים אותי. יותר עדיף לכעוס ולשמור בבטן ולפתח אולקוס ממאיר. הרי ממילא עכשיו לא אראה אותו חצי שנה.
למה להסתכן בלהרגיז אותו? ועוד לפני שהוא מבקר בפה שלי עם מכשירים חדים? לא, תודה.
הזכרתי לרופא שאנחנו עושים היום צילום בשביל ביקורת תקופתית וניקוי אבן והצעתי שנתחיל בצילום.
הרציונל הוא שבזמן שהצילומים נחים להם בתמיסת הפיתוח אפשר בינתיים לעשות ניקוי אבן ובסופו הצילומים מוכנים ורואים אם יש חורים או אין.
זה עדיף על פני קודם לנקות, אחר כך לצלם ואז לשבת כמו מרמיטות ולחכות שהצילום יהיה מוכן.
הרופא אכן צילם אותי, שם את התמונות בנוזל שלהן ו... עזב את החדר, הלך לדבר עם החברות שלו והשאיר אותי לחכות שם עד שהתמונות יהיו מוכנות...
| 
כינוי:
אנג'י
בבלוג זה
בכל הבלוגים
