סיפורו של מוחמד כהן, בן לאם ערבייה ואב יהודי שנולד בתוניס, עלה כילד לישראל והיגר לשוודיה לאחר שחרורו מהצבא.
הספר כתוב בחן רווי הומור ועשיר בתיאורים צבעוניים של החיים בתוניס, הקליטה בישראל בשנות החמישים והחיים במעברה.
המחבר הצליח לקחת מצבים קשים וסיטואציות טעונות ולמצוא בהם את המבדח והקליל.
למרות הכתיבה הרהוטה והשפה הציורית קצת חסרה בספר נשמה. המחבר הסתפק בתיאורים ולא התעכב על תחושותיו של הגיבור ועל מחשבותיו.
זה די פספוס כי למחבר לא אמור היה להיות קשה במיוחד לרדת לנבכי נפשו של הגיבור שלו; הביוגרפיה של הגיבור זהה כמעט לחלוטין לביוגרפיה של המחבר.
השוני העיקרי ביניהם הוא שהמחבר, קלוד קיאט, יהודי משני הצדדים.
שלב ההוכחות
היו אלה מפגשים צנועים ביותר, כיאה וכיאות. הם הביטו זה בזו בעיניים כלות, מתקשים להאמין בגן עדן עלי אדמות שנפל בחלקם. אבי, שלמרות האפלולית
לא רצה לאחז את עיניה של אמי, התוודה בפניה עד כמה הוא יהודי, שהוא מצר על כך, שאין זה תלוי בו, ושכוונותיו אינן פחות מהוגנות בשל כך (עמוד 14).
אבי נהג לשתוק כעץ זית מבודד, תכונה שמעולם לא עלה בידו להוריש לי. הוא גם היה איש חזק, גבר שבגברים! סטירותיו היו מוסיפות לחמם אותי במשך שעה ויותר.
כשנמצא בבית, הצטיינו לחיי באודם ססגוני, והיו מבין השכנים צרי עין שראו בכך אות מבשר בריאות. מששב מן המספרה נדפו סטירותיו מי-שרף.
מאז ועד יום ריח זה מעורר בי חרדה עמומה (עמוד 23).
אף פעם לא ממש הבנתי נטייה זו של אנשי צבא אחר שימושים מצלצלים בשפה.
בבסיס, בכל אופן, רב-טוראים, סמלים, אפסנאים ורב-סמלים שאגו לכל עבר ללא שום סיבה מיוחדת. במזג אוויר בהיר הדהדו בוודאי קולותיהם הרועמים מפרת ועד הנילוס.
יום אחד העזתי להביע בנימוס את דעתי ואמרתי שמנקודת ראות אסטרטגית גרידא הילולות קוליות אינן עולות בקנה אחד עם הסודיות המסורתית של הצבא.
למדינות השכנות יש, ללא ספק, לא מעט מכשירי האזנה משוכללים. כלום לא מוטב לדבר קצת יותר בשקט?
על זאת השיב גרשון, בקול לחש מחריש אוזניים, שאסתום את הפה הגדול שלי ושאפסיק לייצר כל כך הרבה רעיונות טיפשיים בדקה,
כי זה כבר העסק של הצבא. חייל פשוט לא צריך להפעיל מחשבה, אלא לציית לזו של הממונים עליו (עמוד 248).
מוחמד כהן, קלוד קיאט, ספריית מעריב 2006, 383 עמודים. תרגום:רמה איילון.
כינוי:
אנג'י
בבלוג זה
בכל הבלוגים
