החיים זה לא פיקניק

  הישראלי תמיד ממהר, חסר סבלנות ולא אוהב לחכות.
לכן כשעומדים ברמזור תמיד נשמע צפצוף עצבני של צופר בדיוק כשהאור ברמזור מתחלף ל...  צהוב.

 כשעומדים בתור בכל מקום שהוא, תמיד יבוא מישהו משום מקום ויגיד שהוא היה פה כבר קודם
ורק הלך לרגע לשירותים/ להגיד שלום למישהו/ להשקות את העציצים ובעצם הוא לפניך.

 בדרך כלל כשעומדים בתור לקופה בסופר יבוא מישהו עם שני דברים ויבקש להיות לפניך.
הרי הזמן של מי שיש לו מעט דברים יקר יותר ממי שמעמיס עגלה מלאה.

 פקח החניה יתחיל לכתוב דוח בדיוק בדקה שבה נגמר תוקף הכרטיס, הוא לא יחכה דקה או שתיים.
וגם אם בעל הרכב יבוא בריצת ספרינט הוא לא יצליח לבטל את רוע הגזרה.
הפקח תמיד יגיד שהוא כבר התחיל לכתוב את הדוח ואין לו אפשרות לבטל.

 כשאתה מחפש חניה ומאתר מישהו שנראה כעומד לצאת ושואל אותו אם הוא יוצא, לא פעם הוא יגיד לך שלא,
אבל אחרי שתעבור אותו ותציץ במראה תראה שהוא כבר נסע. לך זה כמובן כבר מאוחר מדי...

 אבל אם בסוף בדרך נס תמצא חניה ותצטרך עזרה בכיוונים, מי שתבקש ממנו הכוונה תמיד יסכים לעזור לך.

 גם אם זו מכירת סוף עונה בהנחה של 70 אחוז, גם אם יש שלט בגודל של עזריאלי שכתוב בו
שכל המחירים סופיים ואין הנחות ואין אנחות, הישראלי תמיד יתמקח ויבקש הנחה.

 לפני חג, בעיקר ראש השנה, בכל מקום שאליו תלך תמיד יגידו לך "שנה טובה" ו"חג שמח".
הקופאית בסופר, האיש ששאלת מה השעה, הגנן, כולם פתאום מנומסים ואכפתיים ויברכו אותך.
גם ב-31 בדצמבר, אגב.

 בכל מקום, בכל פורום של אנשים, תמיד תמצא מישהו שאתה מכיר דרך אדם אחר
ולאחר 5 דקות היכרות הוא כבר יציע לך את עזרתו כי הוא מכיר מישהו.

 כמה שמקטרים על המדינה ועל השחיתויות ועל כמה שרע כאן,
לקראת יום העצמאות כולנו שמים דגל על האוטו.