החיים זה לא פיקניק

אחר הצהריים, בדרך הביתה, יצאתי מהרכבת והלכתי לסופר שסמוך אליה לקנות כמה מצרכים.
הסופר הזה נסגר מדי תקופה ונפתח בהנהלה חדשה ובשם חדש. לפעמים זה "הכול בזול", לפעמים "הכול חינם", לפעמים "חצי בזול". הפסקתי לעקוב.
מה שחשוב הוא  שמשום מה תמיד שומם שם (מה שמסביר למה הבעלים מתייאשים וסוגרים) ואני אוספת צ'יק צ'ק את הדברים שלי וממשיכה הביתה.
השבוע הסופר הזה נפתח מחדש והיום חנכתי אותו. נכנסתי בשעריו ומצמצתי בהלם.
השעה היתה חמש וחצי אחר הצהריים והמקום היה מפוצץ, הומה אדם והומה באופן כללי. בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה אנשים במקום אחד. אי אפשר היה לזוז.
הבטתי סביב כדי לפענח את הסיבה להתקהלות. המוצרים היו אותם מוצרים כמו בכל הסופרים, המחירים היו אותם מחירים פחות או יותר כמו בכל מקום.
במבט מקרוב הבחנתי שההנהלה החדשה השקיעה וסידרה מאוד יפה את הסחורות. הן היו, ובכן, על מדפים ובתוך מקררים. סחורות, אתם יודעים.
לא הבנתי מה ההתלהבות ועל שום מה ההתנפלות על המקום השומם בדרך כלל. ואז ראיתי התגודדות של אנשים. הלכתי לראות במה מדובר ולעיניי נגלה שולחן
ועליו הרבה צלחות ובתוכן סלטים! של צבר! איזה שוס. שווה להתקהל  ולעמוד בתור כדי לנגב פיתה. בכל זאת. חומוס! של צבר! וגם סלט קישואים בטעם כבד.
בעמדה אחרת היו מוצרי חלב, באחרת בשרים ונקניקים. מישהו עמד ועשה קבאבים על מנגל. בתוך הסופר. תוך דקות כל המקום נהיה אפוף בריח של צלייה ועשן.
לפחות קיבלתי הסבר מניח את הדעת לשאלת הצפיפות. ההנהלה ארגנה טעימות, בחינם, בשעה חמש וחצי אחר הצהריים. לא תבואו?
הקופות היו מפוצצות. כל העשר. לא הצלחתי למצוא אף קופה עם פחות משלושה אנשים בתור, ולכולם היו עגלות עמוסות עד אפס מקום.
באור היום ובפומבי התנהלה לה אורגיית קניות, בהלת רכישות, פאניקת הצטיידויות, ואני רק רציתי כמה ירקות ויוגורטים.
לפני מלחמה לא קונים כל כך הרבה. היו אנשים שקנו מוצרים בכמות שמספיקה לשבט קטן. ואני לא מתכוונת לסבאנה.
עמדנו שם אני וירקותיי, הם עם פרצוף של מלפפון ואני בהבעה עגמומית של השלמה עם הגורל.
חיכיתי בסבלנות שלא אופיינית לי עד שהאישה שלפניי, שכנראה קנתה אספקה כדי לשלוח אותה כסיוע לנפגעי רעש האדמה בסין,
סיימה להעביר את תכולת המדפים דרך הקופה. נזכרתי בפוסט שכתבתי על הישראלי שרוצה לעקוף אחרים בתור כי יש לו מעט מוצרים, וחייכתי לעצמי במרירות.