החיים זה לא פיקניק

במדינה עמוסת התרחשויות כמו מדינתנו נעשה האזרח הקטן אדיש לנעשה סביבו. כולנו רגילים לשמוע על נשים מוכות ועל נשים מכות, 
על אנשים שנהרגו בתאונת דרכים, על דקירה בתור למועדון ועל פרשיות התעללות.  רובנו התרגלנו לכך ועל פי רוב איננו מגיבים בזעזוע.
אנו עוצרים לשנייה קלה, מהנהנים, אומרים כמה נורא וממשיכים בשגרת חיינו. מתי מאורע חודר את הקליפה שלנו? או כשמדובר באישיות ידועה (המוות של פולי ישראלוב, שוש עטרי ועוד רבים וטובים; השבץ שלקה בו אייל פלד) או כשזה מישהו שאנחנו מכירים אישית.

אני אינני שונה. גם לבי שלי נעשה ערל ומוחי מוצף מרצף האירועים המסחרר ומהאלימות הגואה במדינה.

והנה היום שמעתי על מקרה הדקירה בבית החולים קפלן. אלימות נגד רופאים כבר אירעה בעבר, אבל הפעם מדובר ברופא שאני מכירה.
הוא טיפל לפני עשר שנים בסבא שלי ולפני כחודש באבא שלי. מדובר באדם נחמד מאוד וברופא מסור ומקצועי.
והנה הוא נדקר על ידי אדם מתוסכל שמוכר למשטרה, מצבו קשה, ייתכן שיישאר משותק ולא בטוח שיוכל לחזור לעבוד.
עכשיו, כשזה כמעט אישי, אני מזדעזעת ומתרעמת על הקלות הבלתי נסבלת של האלימות ועל החוצפה של אדם אחד לפגוע באחר.
כרגע המערכת בשוק, בית החולים קפלן מושבת ל-24 שעות ושר הבריאות בא לבקר את הרופא הפצוע וחסר ההכרה.
אבל רוב הסיכויים שבעוד יום או יומיים כולם ישכחו מהמקרה, לקחים לא יופקו ואנחנו נשוב ונשמע על מעשי אלימות של תלמידים
כלפי חבריהם לספסל הלימודים, על דקירה בגלל סכסוך על חניה ועל רופא אחר שנפגע מידי האיש שלו הוא מנסה לעזור.