החיים זה לא פיקניק

בשבע בערב הוא לקח תיק אחד גדול ושניים קטנים, נסע לנמל התעופה וטס אל מעבר לים, למקום שהוא ביתו בחמש השנים האחרונות.
אני נותרתי מאחור, לבד. סוף סוף. אבא שלי סיים את ביקורו בן ששת השבועות בארץ.

עכשיו, כשהוא איננו, יש משהו סוגר ומעיק בשקט שאליו השתוקקתי שישה שבועות תמימים.

שישה שבועות הרגשתי שאני נטרפת מהנוכחות המתמדת של הרעש הבלתי פוסק בבית: רדיו (ששידר מכל מקום אפשרי, כולל מהשירותים),
טלוויזיה (משדרי ספורט צעקניים), הדיבורים שלו (הוא אוהב לחשוב בקול ולהגיד מה הוא עומד לעשות). ולרוב שילוב של כל השלושה.
בכל פעם שהיה יוצא לסידורים או מבקר איזה חבר והייתי נשארת לבד בבית הייתי ממהרת לכבות את כל המכשירים החשמליים ומתענגת על השקט, יודעת שיש לי זמן קצוב ליהנות כי בעוד שעה או שעתיים ייגמר החופש הזה. אבל זהו טיבו של האדם. תמיד כמה אל מה שאין לו ואינו מצליח להשיג. הרווקים רוצים להתחתן והנשואים מקנאים בחופש שיש לרווקים. המובטל משתוקק לעבוד והעובד מפנטז על חופשה ולפעמים גם מת שיפטרו אותו. שישה שבועות חיכיתי לשקט המרגיע ועכשיו משהו בי נחמץ כי הוא עזב לתמיד, או לפחות לשנה.
אל תבינו לא נכון. ששת השבועות האחרונים לא היו רצף של סבל נוראי. היו הרבה רגעים מהנים וחוויות משותפות וצדדים חיוביים.
אשמח מאוד מאוד אם הוא ואמא שלי יחליטו לחזור לארץ. אבל המגורים המשותפים בגיל מתקדם כשלי הם דבר קשה ולא נוח.
עכשיו קיבלתי את השקט שרציתי, אבל במקום לשמוח ולעשות מסיבה עצוב לי.
כל הדברים המרגיזים התגמדו להם ונשכחו ונשארה רק מועקה. ריקנות. פתאום משהו חסר בבית.
נפרדנו רק לפני שעה וכבר אני מתגעגעת. ולא שלא צפיתי את זה. הנה מה שכתבתי בתחילת הביקור.
טוב, נו. אמרתי לכם מההתחלה שהחיים זה לא פיקניק.