החיים זה לא פיקניק

חג שבועות שמות רבים לו: חג מתן תורה, חג הקציר, חג הביכורים. הילדים בטוחים שקוראים לו חג המים, אבל מבחינתי הוא תמיד היה חג הגבינה. מבין חגי ישראל, שבועות היה האהוב עליי ביותר. כשהייתי תלמידה הוא סימן את סוף שנת הלימודים וראשית החופש הגדול, אבל עיקר חיבתי אליו נבעה ממאכלי הגבינה המגוונים שתמיד העדפתי על פני התפריט הבשרי. תנו לי בלינצ'ס, פשטידות, קישים, פלטת גבינות ועוגות גבינה, ואני מאושרת.

אך אויה. כבר כמה שנים שיחסיי עם מחלקת החלב בסופר אינם כתמול שלשום. לאט לאט, בהדרגה, בלי ששמתי לב, מאכלי החלב, כלומר מוצרים שמכילים לקטוז, החלו לגרום לי לעוויתות מכאיבות ולעוד תופעות לא רצויות. בלית ברירה התחלתי להחרים את ידידיי הלבנבנים והעשירים בסידן, הוצאתי מהתפריט חלב, גלידות, גבינות ויוגורטים והחלפתי אותם במוצרי סויה.

עכשיו, לקראת שבועות, כשהכול לובש לבן והסופרמרקטים עמוסים בשלל מוצרי חלב, כבר לא אוחזות בי התרגשות החג וחדוות המתכונים.
אני מרגישה שנכנסתי לארץ אויב מסוכנת ושמדפי המקרר העמוסים שקורצים לי בצבעוניותם זוממים להרע לי.
הסכנה אורבת מכל עבר ואני יודעת: אם אתפתה ללבן הלבן הזה – אשלם ביוקר. במקום להשתהות דקות ארוכות ליד המקרר ולהתענג על השפע,
אני עוברת על פניו מהר ומביטה לצד השני, כמו שעושים כשרואים ברחוב אקס שלא נשאר ידיד או את צילה, השכנה הנודניקית.

יש אמנם כדורי לקטז שמאפשרים למאותגרי לקטוז כמוני לצרוך מוצרי חלב, אבל איפה פה הספונטניות?
ככה זה כשמתבגרים. קודם לוקחים לכם את החופש הגדול, ואחר כך את השאר. ובתמורה אתם מקבלים כולסטרול גבוה, ביטוח חיים ומשכנתא...