החיים זה לא פיקניק

פעם, החלום של האם היהודייה היה שבנה יהיה רופא או עורך דין. אמהות יקרות, לנוכח אירועי השבועות האחרונים
(הדקירה של ד"ר מריוס גיא מבית החולים קפלן ב-28 במאי, התקיפה של ד"ר דן סרנגה  בבת ים ב-2 ביוני,
התקיפה של פסיכיאטר מאברבנאל ב-4 ביוני  וחיסולו של עו"ד יורם חכם אתמול) אולי תרצו לעדכן את רשימת המקצועות המועדפים עליכן.
זכרו שגם עבודה כנהג מונית אינה בטוחה (נהגי מוניות מותקפים ונשדדים בתדירות מפחידה ואין לשכוח את רצח דרק רוט)
ואפילו עבודה כשר או ראש ממשלה אינה מקנה חסינות. מפני חקירות כן, אך לא מפני רצח.

כאילו לא מספיקים לנו הקסאמים, הגראדים, הקטיושות והזלזלים, כאילו שכחנו כבר מה זה פיגוע תופת, כאילו אנחנו חיים במערב הפרוע
או ביקום של "הסופרנוס",  אנחנו מחסלים את עצמנו במו ידינו.  אנשים שכחו לדבר, שכחו שיש דרך ממוסדת להביע מחאה ולפתור סכסוכים 
והתחילו לסגור חשבונות עם יריביהם לאור יום.
מישהו עוד  זוכר את הביטויים "כוחנו באחדותנו", "כל ישראל ערבים זה לזה" "ואהבת לרעך כמוך"? אף אחד?
ומה עם Oh god! my leg, my leg? נשמע מוכר? זה כי אנחנו יורים לעצמנו ברגל! 
אם לא נתעורר, גל השנאה הזה יטביע את כולנו. בדם.

נדרשת החלטה של הממשלה שהגענו לקו האדום ושהגיע הזמן להקצות משאבים לגופים שיכולים לטפל בבעיה מהשורש.
אני הייתי מתחילה במשטרה ובמשרד החינוך; מניעה לטווח הקצר ולטווח הרחוק.  
אבל איך יכולה הממשלה לתכנן משהו לטווח הרחוק ולהתוות מדיניות כשהעומד בראשה עסוק בארבע חקירות הונאה ובעתידו הפוליטי?