החיים זה לא פיקניק
מלאכים לא נופלים מהשמים וחברים יש רק באגד |
| 7/2008
 קצרים
לא נועד לקרות
יש סרט ושמו "היו זמנים באמריקה". זה סרטו האחרון של הבמאי סרג'יו ליאונה, אפוס רחב יריעה שנמשך כמעט ארבע שעות ומגולל את סיפורו של מאפיונר יהודי מניו יורק בין 1921 ל-1968. ראיתי אותו פעם אחת בלי תרגום, לא הבנתי הכול, ורציתי לראות אותו שוב. כשראיתי שמשדרים אותו בהוט פריים החלטתי להקליט אותו ולשמור.
בפעם הראשונה שהסרט שודר לא כיוונתי הקלטה למספיק זמן ולכן חסרות חמש הדקות האחרונות.
אפשר אולי להרים גבה ולתהות מה לי כי אלין על חוסר ב-5 דקות בסרט שאורכו ארבע שעות.
לכך אשיב שפרפקציוניסטית אני ומבחינתי הכול או לא כלום, מה שמסביר למה בדרך כלל אני נשארת עם הלא כלום.
חיכיתי בציפייה לכך שהסרט ישודר שוב, שהרי הוט ממחזרים את סרטיהם ותוכניותיהם בתדירות גבוהה, וסרט של ארבע שעות הוא מציאה. אפשר לשים אותו וללכת לעשות משהו אחר למשך חצי יום עבודה. ואכן, כעבור כמה שבועות שודר הסרט שוב. כשבאתי לבחון את ההקלטה חשכו עיניי. הערוץ לא היה מכוון לתדר הנכון וקיבלתי ארבע שעות של שלג.
בפעם השלישית הייתי מאוד לחוצה ולכן שמתי תזכורת לסרט, שחלילה לא אשכח שהוא משודר. לא שכחתי, הקלטתי וכשבחנתי את ההקלטה גיליתי שלאורך כל הסרט מופיעה לי ההודעה של הכבלים שהזמנתי תוכנית "האם ברצונך לעבור לתוכנית שהזמנת?" ההודעה תופסת את כל מרכז המסך, כך שרואים רק את הכתוביות. משראיתי זאת קיללתי כסוור שיכור והוספתי לסרוק בייאוש את לוחות המשדרים. והנה בשבת שוב שודר לו הסרט. למודת ניסיון לא כיוונתי תזכורת, נתתי מספיק זמן להקלטה, רק שלא יהיו טעויות. היום בדקתי סוף סוף את התוצרת וחשכו אוזניי.
כשהסרט שודר, כדי שלא יפריע לי, השתקתי את הווליום. ובכן, יש לי סרט באורך מלא, בלי תזכורות, אבל גם בלי קול.
אני מקליטה כל מיני דברים והכול תמיד עובד יופי.
רק עם הסרט המקולל הזה משום מה כל פעם קורית לי תקלה אחרת, מה שגורם לי לחשוב שזה לא נועד לקרות.
גם אני תרמתי
בדרך מהעבודה הביתה עצרתי בעזריאלי והפקרתי את ורידיי כדי שיוציאו ממני דם ויבדקו אם אני מתאימה לתרום מח עצם למישהו. התרשמתי מהארגון ומן המהירות ומאיך שהכול תקתק. חמש דקות והכול היה מאחוריי.
אלא שהערפדה שלקחה ממני דם לקחה אותו מהשריר או לא יודעת מאיפה. אני כבר יותר משעתיים אחרי ההיתקלות
עם המזרק ועדיין יש לי כאב לא נעים במקום שבו הייתה המחט. אני לא יכולה ליישר את היד וצריכה ללכת איתה מכופפת. כבר עשו לי הרבה פעמים בדיקות דם ומעולם לא קרה לי דבר כזה.
אחרי זה המשכתי לרכבת. חזרתי היום יחסית מאוחר ולהפתעתי היה ברכבת אותו אדם חרדי שכבר כתבתי עליו.
הוא עולה כל בוקר בכפר חב"ד ומנסה לשכנע אנשים להניח תפילין. ובכן, מתברר שלא רק בבוקר הוא מציק,
אלא גם אחר הצהריים. אני תוהה אם זה מה שהוא עושה כל היום.
מה שעוד מוזר לי הוא שתמיד חשבתי שתפילין מניחים רק בבוקר.
מיזנתרופיה
להלן קטע משיחה שניהלתי היום בעבודה עם חברתי ע':
אני: איך הייתה האופרה שראית אתמול?
היא: הו, האופרה הייתה נהדרת. מאוד יפה.
אבל האנשים היו מעצבנים. אני נהיית נורא מיזנתרופית באוטובוס, בקולנוע, בתיאטרון.
אני: את מתכוונת לומר שאת נעשית מיזנתרופית כשאת נמצאת ליד אנשים?
| |
|
כינוי:
אנג'י
בבלוג זה
בכל הבלוגים
