החיים זה לא פיקניק

יודע כל פוליטיקאי: זיכרון הציבור קצר הוא. גם אני חלק מאותו ציבור וגם הזיכרון שלי קצר מאוד. למשל, עוד בטרם נרגעתי מהחוויה
שעברה עליי לפני חודש בארומה, בלי ללמוד דבר, בלי להפיק לקחים, במקום להדיר את רגליי מהמקום שבתי ופקדתי אותו.
כן. שוב הייתי בארומה, שמתי נפשי בכפי ומתוך אופטימיות שלא אופיינית לי ואינה חלק מאישיותי, מדרכי או מתפיסת העולם שלי
החלטתי לנסות את סלט הקינואה שלהם.

אמנם עברו-חלפו להם הימים שבהם כיכבה הקינואה בכתבות בעיתונים, חרכה את מסכי הטלוויזיה ועוררה את קנאת שאר הדגנים
כילדה החדשה והמקובלת שעל המדף. כיום הקינואה כבר לא מתהלכת לה בחזה נפוח, כולה גאווה על השיק הבריאותי שהוצמד לה.
קרנה ירדה והיא הרבה פחות טרנדית, סנובית וחשה עצמה, ובכל זאת חשבתי שיהיה רעיון טוב לדגום את הסלט הנ"ל.

אחת הסיבות למחשבה זו מקורה בעובדה שלא מעט כניסות לבלוג שלי התבצעו על ידי אנשים שגיגלו "סלט קינואה ארומה"
ובמקום להגיע לאתר של ארומה, למשל, נחתו דווקא אצלי, מכל המקומות. אם אנשים כה רבים מתעניינים בזה הסלט, סברתי,
ודאי יש דברים בגו. ובכן, קניתי סלט קינואה, מה שהתגלה כטעות גדולה. והנה, כשירות לציבור, אני מתריעה בפניכם ומזהירה אתכם,
קוראיי הקבועים, וגם אתכם, קוראיי המזדמנים, ואפילו אתכם, המגגלים שהגיעו לכאן בשגגה וקוראים את השורות האלה לגמרי במקרה.
הישמרו לכם, היזהרו והתרחקו מהשיקוץ המכונה "סלט קינואה".

למה? טוב ששאלתם. קודם כל, בסלט הנ"ל חסר המרכיב העיקרי לתפיסתי בסלטים: החסה. כמי שרוחשת חיבה לא מוסברת
למרור הפריך הזה ונהנית ללעוס אותו, זה חיסרון עצום בעיניי. שנית, הקינואה הצליחה, בעזרת מאמצים רבים וכישורים יוצאי דופן
של מהנדס המזון של ארומה, להיות בעת ובעונה אחת גם מלוחה להחריד, גם תפלה להדהים וגם להתעטף בטעם לוואי מזעזע
שהשתלט על שאר חבריה לקופסה.
אין לי דרך מעודנת לומר את זה, אנשים: סלט הקינואה של ארומה הוא גועל נפש במיטבו וגם הוא, כמו סלט הטונה מהפוסט הקודם,
במקום להתארח בקיבתי עבר לדיור של קבע בפח.