החיים זה לא פיקניק

לפני כמה ימים סיפרתי פה שאחותי, החבר שלה ואני עומדים להתאחד בקומדיה משפחתית בנוסח שלושה בדירה אחת. היתרון הכי גדול שמצאתי באיחוד, ומה שגרם לי לאושר ולהתרוממות רוח, היה שההורים של החבר של אחותי קונים אוטו חדש והם החליטו לתת לו את האוטו הישן. אני לא אוהבת במיוחד לנהוג ומסתדרת גם בלי רכב, אבל לנוכח המחשבה שיהיה רכב בהישג ידי התמלאתי עליצות ומיד מצאתי כל מיני דברים קטנים שבהם הוא יוכל לעזור לי, כמו נסיעה קצרה לרכבת או לקניות או לבקר חברה שגרה בקצה השני של העיר. ואז קרו שני דברים מרגיזים.

מקרה ראשון

אני גרה בבית משותף שבו לכל דייר מוקצית חניה. היות שלי אין רכב החניה שלי עמדה ריקה (אני שומעת את התל אביבים נאנקים בקנאה מהולה בחוסר אמון). אבל בטבע, כידוע, אין ריק. יש זוג בבניין עם שתי מכוניות אבל רק חניה אחת. הם הלכו לוועד ורצו עוד חניה ובוועד אמרו להם שהחניה הזו והזו פנויה ושהם יכולים להחנות שם את רכבם השני. החניה המדוברת היא שלי. יום אחד שמתי לב שחונה בחניה שלי באופן קבוע ג'יפ ירוק. כשראיתי בוקר אחד אישה הולכת לג'יפ הזה ניגשתי אליה ושאלתי מאיזו דירה היא ואמרתי שאני גרה בדירה X ושהחניה הזו שייכת לי. היא מיד התגוננה ואמרה שהוועד אישר לה לחנות כאן. אמרתי לה שאין מבחינתי בעיה שהיא תחנה כי לי אין אוטו, אבל שתדע שהחניה הזו שייכת לי
ושאם יום אחד יהיה לי רכב ואצטרך אותה, אני אבקש אותה בחזרה. השכנה עיקמה את פניה, די התעלמה ממני, נכנסה לג'יפ ונסעה.

החודשים חלפו להם והנה הגיע היום שבו אני צריכה את החניה. ראיתי את השכנה הזו בוקר אחד ואמרתי לה: לגבי החניה, מ-1 באוגוסט אני אצטרך אותה. היא אמרה שמה פתאום. אמרתי לה שזו החניה שלי ושנתתי לה לחנות שם רק כל עוד לא נזקקתי לה. היא אמרה שהיא תחשוב על זה.
אמרתי לה שאין על מה לחשוב כי אני לא מבקשת ממנה, אני מודיעה לה שמ-1 באוגוסט אני צריכה את החניה שלי. היא שאלה אם החניה היא שלי בטאבו. התרגזתי נורא. מה זה השאלות האלה? למה, החניה רשומה על שמה בטאבו? יש לה כבר חניה אחת, לאוטו של בעלה. באמת נראה לה שהיא תחזיק בשתי חניות ולי לא תהיה אף אחת? הבנתי מהתגובות שלה שאין לי עם מי לדבר והלכתי מיד לוועד הבית. הסברתי את המצב וביקשתי שידברו איתה ויגידו לה להתפנות. נציג הוועד אמר שיטפל בזה. חזרתי עצבנית אש על החוצפה של הדיירת הזו וגם כעסתי על הוועד שככה הלך
ומסר את החניה שלי בלי לשאול אותי או לבקש ממני או לתאם איתי. זו החניה שלי ולפני שמנדבים אותה מן הראוי לבדוק קודם איתי.
החלטתי לתת לעניין כמה ימים ואז ללכת לבדוק עם הוועד מה קורה. אבל לא עשיתי את זה כי כעבור יומיים קרה דבר מרגיז מספר שתיים.

מקרה שני

ביום שישי אחותי והחבר שלה היו בארוחת ערב אצל ההורים שלו. כשחזרו עדכנו אותי שיש להם בשורה לא טובה: ההורים שלו לא מוכנים שאני אנהג באוטו. צריך להבהיר שההורים לא שונאים אותי אישית. הם פשוט לא רוצים שאף אחד חוץ מהבן שלהם יתקרב לאוטו. אחותי כבת הזוג הרשמית קיבלה אישור, אבל זהו. האם מותר להם להגביל ככה את השימוש ברכב? כמובן, זה האוטו שלהם והם לא חייבים לי כלום. אבל אנשים, ואפילו אני,
הם לא תמיד רציונליים ולאו דווקא מתנהלים בהיגיון. עד כמה שאני מבינה את הרצון שלהם לשמור על האוטו בכל זאת התאכזבתי וכעסתי ונעלבתי נורא. המחשבה שיש אוטו בהישג יד ורק אני לא יכולה לנהוג בו, שיש משהו בבית שלי שהוא מחוץ לתחום רק בשבילי, שלא סומכים עליי, שמפלים אותי לרעה, שעל אחותי הקטנה סומכים יותר מאשר עליי... כל זה רץ לי בראש בלופ אינסופי. יכול להיות שאם מההתחלה היו מציגים לי את המצב כ"תשמעי, יהיה לנו אוטו, אבל לא תוכלי לנהוג" הייתי מקבלת את זה יותר בקלות. אני הרי לא באמת אוהבת לנהוג. אבל אם יש משהו שאני אוהבת עוד פחות זה שמגבילים אותי ואוסרים עליי לעשות דברים.  יומיים הסתובבתי במרה שחורה והייתי ממורמרת ועצבנית. יצא לי כל החשק מהמפרשים.
אפילו לריב עם השכנה על החניה כבר לא בא לי. שתחנה איפה שבא לה הזונה.
דאלי בטח היה מקנח בסעממק עסיסי. לי לא נותר אלא לסכם ולהגיד שהחיים זה לא פיקניק.