החיים זה לא פיקניק

לאבא שלי יש פתגם: אם שניים אומרים לך שאתה שיכור, גם אם לא שתית יין – לך לישון. רוצה לומר, לפעמים זרים רואים אצל אדם דברים
שהוא לא רואה או שהם רואים את הדברים מזווית שונה, ואם כמה אנשים אומרים אותו דבר כנראה יש צדק בדבריהם.

נזכרתי בזה כשראיתי את מבול התגובות לפוסט הקודם, על המורה ר', שזכה לככב ב"המלצת העורכים" והביא איתו מבול של כניסות,
תגובות וגם שלושה מנויים חדשים (שלום לכם וברוכים הבאים. את הנעליים תשאירו בבקשה בכניסה ואל תשכחו את המטרייה בצאתכם).
איפה הייתי לפני הטפיחות העצמיות על השכם? אה, כן. בקיצור, המון מגיבים כתבו לי שאני  צריכה להגיד משהו למורה ר' אם אראה אותה שוב
כי בעצם קיבלתי הזדמנות שנייה. בהתחלה לא היו לי שום כוונות לעשות את זה, אבל התחלתי לשקול את העניין בחיוב מתוך מחשבה ששלושים מגיבים לא טועים.

כל ההקדמה הזו היא מבוא לנושא האמיתי של הפוסט: התוודעותי לטלנובלות. כמו שכולכם בטוח זוכרים (אני יודעת שלפחות חלקכם משננים
את פרטי חיי ולומדים אותם בעל פה) התחלתי ללמוד ספרדית והייתי מתוסכלת מאוד מחוסר ההצלחה שלי ללמוד את השפה, כי עד היום תמיד
קלטתי שפות מהר מאוד וסיפרתי לעצמי שאני מחוננת בעלת כושר ספיגה כשל חיתול למבוגרים. והנה באה הספרדית ונתנה לי בראש כאילו שאני
איזה פיניאטה.
זרש, אחותי ועוד כמה אנשים אמרו לי לראות טלנובלות. אני סירבתי משני טעמים עיקריים: ראשית, יותר משאני שונאת תוכניות ריאליטי
אני מתעבת טלנובלות. שנית, עם אוצר מילים שכולל בעיקר מילות יחס וכינויי שייכות – ספק אם אבין משהו מהמתרחש. אבל לפני כשבועיים
החלטתי לתת לעניין סיכוי, בעיקר כי כבר התקדמנו קצת בכיתה ועכשיו אני סוף סוף יודעת פעלים ולכן מסוגלת לגמגם משפטים מלאי תוכן ועניין
(כגון: אמא שלי היא האחות של דוד שלי; אבא שלי הוא גבוה, בלונדיני ונחמד, יש לו עיניים כחולות והוא עובד במפעל גדול וחשוב).

המורה שלנו סיפרה שהיא צופה בטלנובלה "לה לולה" ולכן התיישבתי מלאת כוונות טובות כרימון וצפיתי בפרק אחד שלם.
את החוויה אפשר לסכם במילה אחת: מזעזע.
חוץ משיר הפתיחה הקצבי והשחקנית הראשית המצודדת אין לי הרבה דברים טובים להגיד על התוכנית.  ראשית, העלילה מטופשת ומופרכת.
לא ברור לי מי התסריטאים שכותבים עלילות כל כך אוויליות ששמץ של אמת אין בהן. לא שמעו בארגנטינה על תחקיר? (שתי דוגמאות קטנות למתעניינים: 1. לולה, שלדעתי טרם מלאו לה 25,  הולכת לגינקולוג והלה נחרד לשמוע שהיא טרם עשתה מימיה בדיקת ממוגרפיה.
בגיל 25 ממוגרפיה היא ממש ממש לא בדיקה שגרתית. 2. מבדיקת הדם של לולה עלה שיש לה איזון הורמונלי לקוי והרופא מסביר לה שחוסר איזון כזה הוא תוצאה של אי פעילות מינית. מימיי לא שמעתי כזה קשקוש). שנית, רוב השחקנים מנפנפים בידיהם בהיסטריה ומדקלמים את הרפליקות שלהם תוך כדי העוויות פנים מלחיצות בתצוגה של משחק מעושה ומוגזם שלא רואים כמוה אפילו בחוגי דרמה של כיתות ג'. אבל החמור מכול והגורם לנטישתי את לולה הוא קצב הדיבור הרצחני שלהם. השחקנים ב"לה לולה" לא נושמים. הם רק מדברים. ללא הפסקה. לעתים כמה מהם מדברים יחד. בלתי אפשרי להבין משהו ממה שהם אומרים. הצלחתי לקלוט בערך מילה מכל משפט שלישי ולכן זנחתי את לולה לאנחות.

הטלנובלה הבאה אחרי לולה בלוח המשדרים היא "בגידה" ושם הכל שונה בתכלית. קודם כל, השחקנים מדברים לאט לאט. לעתים הם מדברים אל עצמם, לעתים הם חושבים ואנחנו שומעים את המחשבות שלהם. אבל הם מקפידים לדבר לפי התור, וחוץ מאשר במקרים של התרגשות קיצונית הם מדברים לאט למדי וכך מאפשרים לי לקלוט לפעמים אפילו משפט שלם. לפעמים הם אפילו חוזרים על אותו משפט פעמיים, כדי לאפשר לי להטמיע ביתר יעילות את אוצר המילים. יפה מצדם.
הבדל נוסף הוא בצילום. בעוד שב"לה לולה" המצלמה מוצבת במרחק בינוני וקולטת כך שתיים או שלוש דמויות מהראש עד המותניים, הבמאי של "בגידה" מאוהב בשחקנים ונותן לכל אחד מהם לככב לבדו על המסך שלכם. הפרק נראה רוב הזמן כתצוגה של פנים מדברים. המצלמה מתמקדת ארוכות בפניה של סולדד הענוגה, יפת העיניים ותמימת המבט ואני מתפעלת מצחות עורה ומניקיון נקבוביותיה. מעניין אם שיטת הצילום הזו נועדה לחסוך בתלבושות. הרי בצורת צילום כזו השחקנים יכולים ללבוש מכנסיים קצרים וכפכפי אילת ואנו הצופים לא נדע על כך.
גם בגזרת המשחק המצב טוב יותר. יש הרבה פחות נפנופי ידיים ומחוות גוף היסטריות, אם כי ההגזמה קיימת גם פה. בסצנה אחת, למשך כדקה וחצי המצלמה עברה בין שני גיבורים שלטשו זה בזה מבטים עזים ונוקבים. איש מהם לא אמר מילה. הם רק נעצו זה בזה מבטים רושפים ומלאי משמעות. ומכיוון שבדרום אמריקה לא שמעו כנראה על דקויות, איפוק או עידון, כדי להדגיש שמדובר ברגע דרמטי לא הסתפקו בקלוז אפ על האישונים הנחושים של הגברים ובמעברים בין אחד לשני, אלא גם שמו ברקע מוזיקה דרמטית מהדהדת. המוזיקה הדרמטית מאפיינת חלק ניכר מהסצנות ולפעמים היא כל כך חזקה שהיא מאיימת להבליע את דבריהם של השחקנים. רוב הזמן היא פשוט מגוחכת.

לגבי העלילה אני לא ממש סגורה, בכל זאת הגעתי רק בפרק 95. יש את סולדד היפה שכולם רוצים להתחתן איתה. ויש זוג תאומים שמגלם אותו שחקן ולכן הם אף פעם לא נראים יחד באותו פריים. אני מניחה שאחד מהם מרושע כי אומרים בשיר הפתיחה שאח אחד ניסה לקבור את אחיו התאום בעודו בחיים או משהו כזה. אבל כל זה ממש לא משנה לי כי הדרישה היחידה שלי היא שאבין קצת ממה שהם מדברים וזה אכן קורה, ובזכות החזרה על אותו דבר ובעזרת התרגום אפילו למדתי כמה מילים חדשות.
יצא לי פוסט קצת ארוך הפעם, מקווה ששרדתם. שנה טובה!