החיים זה לא פיקניק

המקום: מונטגומרי, אלבמה. התאריך: 1 בדצמבר 1955. האירוע:  אישה בת 42 ושמה רוזה לואיז מקאולי פארקס נסעה באוטובוס. החוק באותם ימים קבע כי בחלק הקדמי של האוטובוס יישבו לבנים, ובחלק האחורי יישבו השחורים. רוזה הייתה שחורה ולכן ישבה בחלק האחורי. האוטובוס, כדרכם של אוטובוסים, התמלא, ועד מהרה לא נותרו מקומות ישיבה. כשעלה באחת התחנות אדם לבן הורה נהג האוטובוס לפארקס לקום ולפנות את מקומה כדי שהלבן יוכל לשבת. פארקס סירבה. בשל סירוב זה היא נעצרה, נשפטה והורשעה בהפרת הסדר הציבורי. בעקבות כך הוביל מרטין לותר קינג חרם של האזרחים השחורים במונטגומרי על חברת האוטובוסים. במקום לנסוע באוטובוס הלכו השחורים ברגל או נסעו במערך הסעות של מתנדבים בעלי רכב. בסופו של דבר הביאו החרם והמחאות הציבוריות לביטול ההפרדה הגזעית בנובמבר 1956. בית המשפט העליון קבע שההפרדה הגזעית מנוגדת לחוקת ארה"ב. פארקס עצמה זכתה ברבות השנים באותות כבוד ומדליות על פעילותה למען זכויות האזרח ומתה בשיבה טובה ב-2005 בגיל 92.

ואצלנו?

המקום: אשדוד, ישראל. התאריך: 1 בינואר 2010. האירוע: נער בן 18 ביקש מאלנה בוגדנוב בת ה-60 לעבור לשבת בחלק האחורי של האוטובוס.
היא סירבה, התפתח ויכוח ובמהלכו ריססה האישה את הנער בגז מדמיע. היא נעצרה, נחקרה, נפתח לה תיק על תקיפה, ואז שוחררה בערבות.
החוק בישראל לא קובע מי יישב היכן בתחבורה הציבורית, אבל גורמים חרדיים הנהיגו כלל מפלה, ולפיו בחלק הקדמי של האוטובוס יישבו רק גברים, ואילו הנשים יישבו בחלקו האחורי. מכיוון שבקווי מהדרין אלה, שמספרם כ-40, רוב הנוסעים הם חרדים, אין שום סיכוי שחרם חילוני יעזור או אפילו יורגש. כך מצליחים גורמים חרדיים להשליט את עקרונותיהם הפרטיים ולכפות אותם, לעתים באלימות, במרחב הציבורי, על כלל האוכלוסייה, בניגוד לחוקי המדינה, ואין איש שמעז לעמוד מולם, ולו בשם הדמוקרטיה.

שימו לב איך תמיד בעל המעמד החזק תובע לעצמו את המקומות הקדמיים, ומקצה לבעלי המעמד הנחות, לתפיסתו, את אחורי האוטובוס. כאישה איני יכולה להסכים לקביעה שמעמדי נחות יותר משל הגבר, וקיומם של קווי המהדרין מקומם אותי. אפשר לחשוב אילו מעשי פריצות נוראיים ייתכנו בתוך אוטובוס מלא אדם. אם החרדים כל כך חרדים לצניעותם, יתכבדו ויישבו הם עצמם מאחור וישאירו את קדמת הבמה לנשים. ובנוסף, לא יזיק אם ילמדו את ילדיהם עוד ערכים מלבד צניעות. למשל, כבוד. החוצפה של בן ה-18 לדרוש, להורות או לבקש מאישה בת 60 לפנות את מקומה לא נתפסת פשוט. איפה הימים שבני 18 קמו מיוזמתם ופינו את מקומם לנשים מבוגרות? נראה ש"מפני שיבה תקום" הפך ברבות השנים ל"ואת שיבה תקים".

והרי סיפור דמיוני קצר לשם המחשה של רעיון: באמצע הקיץ הציעו לי עבודה מהצד: לנהוג מקריית שמונה לאילת במשאית כבדה ולהעביר בה ציוד.
לא שמחתי לעשות את זה כי זו עבודה קשה, אבל עשיתי. צריך להתפרנס, אתם יודעים. לא נהניתי. היה לי חם, הזעתי, עמדתי בפקקים, אפילו היה לי פנצ'ר בדרך ותיקנתי אותו במו ידיי. לא פעם ולא פעמיים התחרטתי שהסכמתי לצאת להרפתקה הזו, אבל המשכתי ולא ויתרתי. אחרי שהגעתי לאילת היה צריך לתדלק את המשאית ולרחוץ אותה. הממונים אמרו שאני בטח עייפה מדי בשביל זה, ולקחו מישהו שיעשה זאת במקומי.

באירוע של החברה הודו לכל מי שהשתתף בפרויקט, ובין השאר הודו לי ולעוד בחור, על כך שנהגנו שנינו מקריית שמונה לאילת. אחרי תום האירוע ניגשתי לאחראית ושאלתי מי הבחור שהוזכר איתי. "הנה, הנמוך ההוא עם השפם, שעומד ליד פינת הקפה," היא הצביעה על בחור נמוך עם שפם שעמד ליד פינת הקפה. "אבל..." גמגמתי. "מי זה? אני לא מכירה אותו, והוא בהחלט לא נהג איתי לאילת. גם לא חלק מהדרך. אני לבדי ובעצמי נהגתי לאורך כל הדרך." היא הביטה בי בחוסר עניין. "כן," פיהקה, "אבל אחרי שהגעת לאילת הוא תדלק את המשאית ושטף אותה. מה, לא מגיע לו על זה תודה?" היא הביטה בי בתוכחה. גירדתי בראשי. "כן, מגיע." אמרתי לאט. "מגיע לו שיודו לו על כך שהוא תדלק את המשאית ורחץ אותה. לא על זה שהוא נהג בה. כי הוא לא נהג בה. אפילו לא קילומטר אחד." הלכתי משם עצבנית. "עזבי," אומרים לי כולם. "זו באמת חוצפה, אבל העניין סגור.
אין מה לעשות. לא שווה להתרגז בגלל זה. חבל על הבריאות."

סיפור דמיוני זה אמור להמחיש לכם את מה שקרה לי עם הפרויקט שעשיתי בקיץ. לא זכור לי עוד אירוע שולי כל כך שנזכר בכל כך הרבה פוסטים
כמו הפרויקט המקולל של הקיץ. כמה פעמים כבר הלנתי עליו, כמה פעמים התחרטתי שלקחתי אותו על עצמי, כמה שמחתי לסיים אותו, כמה פעמים הבטחתי לעצמי שאני עם האישה הזאת שהאכילה אותי מרורים כל התקופה לא עובדת שוב לעולם. זה פשוט לא שווה את זה. היה אפשר לצפות שאשכח מהכול ברגע שקיבלתי את התשלום וסיימתי עם הפרויקט. איכשהו, הדבר הארור מצליח לעצבן אותי גם אחרי שהכול נגמר, שכן השבוע
ראיתי את מה שעבדנו עליו ונחרדתי לגלות באגף ה"תודות" שליד שמי מופיע עוד שם, של מישהו שתרומתו לעניין הייתה שולית בערך כמו שהדגמתי בסיפור שלמעלה. אני עבדתי והתאמצתי ואיכשהו הוא נעשה שותף שווה לי בקרדיט. ממש כמו בסיפור על הזבוב שעמד על גב השור הדוהר ואמר, תראה כמה אבק אנחנו עושים.

כשהייתי בכיתה ו', בערך בת 11 וחצי, נכנסתי עם חברה לכיתה לחדר האחות. אני לא זוכרת למה עשינו את זה. נדמה לי שהיה איזה סוג של תורנות, מה שחשוב זה שהיינו שם לבדנו, בחדר שמוקף בכל מיני עזרים רפואיים והחלטנו לשחק ברופא וחולה. מבין הפרוצדורות הרפואיות בחרנו לבצע זו על זו בדיקת ראייה. קודם היא עמדה על הקו, אני הצבעתי בעזרת מקל על לוח המספרים והיא קראה אותם במהירות ובביטחון. אחר כך התחלפנו. אבל אני לא הצלחתי כל כך לקרוא את המספרים. מוזר. כשהיא עשתה את זה, זה נראה כל כך פשוט...

אחרי כחצי שנה עברתי לחטיבת הביניים ויום אחד קראו לנו לחדר האחות לבדיקת ראייה. נכשלתי כישלון חרוץ בזיהוי הספרות וקיבלתי מכתב להורים והוראה לסור לרופא העיניים. "אבל זה לא אומר שאני בטוח אצטרך משקפיים, נכון?" שאלתי את אמא שלי בחשש. "בטח שכן," היא עודדה אותי
וחתמה את הדיון. לו רק הכרתי אז את חוקי הגנטיקה הייתי מבינה שעם סבא וסבתא, אמא ודודים שכולם מרכיבים משקפיים, הסיכוי שלי לא להזדקק לעזר אופטי זה קרובים לסיכוי שיירד גשם באוגוסט. לא בלתי אפשרי, אבל בהחלט לא סביר.

הפעם הראשונה שמרכיבים משקפיים היא מהממת. לא פחות. בעיקר אם אלה לא משקפיים של רבע דיאופטריה עלובה, אלא אחת וחצי כמו שלי היה. ההבדל בין מה שהייתי רגילה לראות למה שפתאום ראיתי היה כל כך גדול שימים שלמים הייתי מציצה מעל העדשות ודרכן ומשווה את הלפני ואחרי. העולם קיבל בבת אחת צבע וחדות, ופתאום שמתי לב שהעצים הם לא רק גוש ירוק אחיד, אלא שיש שם עלים, ואפשר ממש להבחין בצורתם.

בגלל שהייתי כבר בכיתה ז' אף אחד לא עשה עניין מהמשקפיים שלי, ומעולם לא קראו לי בכינויי הגנאי האהובים אבו-ארבע או משקפופרית. אולי מסיבה זו חייתי איתם כל השנים בשלום. מעולם לא התפתיתי לעשות ניתוח לייזר (אני בטוחה שדווקא אני אהיה ב-0.0001 אחוז שיתעוורו), אף פעם לא ניסיתי עדשות (בדומה לאשתו של קישון, גם אני פוחדת מהאצבע שלי) והתמלאתי פליאה למראה פרסומת לניתוחי לייזר שבה מראים את המצב הנפשי לפני ואחרי הניתוח, ובלפני מופיעים סעיפים כמו חוסר ביטחון עצמי בגלל המשקפיים וחוסר נוחות.

המשקפיים באמת לא מפריעים לי. למעשה, אני בכלל לא מרגישה בקיומם. חוץ מאשר בשני מקרים: כשיורד גשם וכשהשמש קופחת. כשיורד גשם ומרטיב לי את העדשות אני לא יכולה לראות כלום וזה מעצבן, ובשמש הישראלית הקופחת אני מרגישה בחסרונם של משקפי השמש. אלה האחרונים הם נקודה כאובה במקצת. בכל מקום סביבי מהלכים אנשים ומתהדרים במשקפי שמש קוליים, בחורות מרכיבות אותם על ראשן בנונשלנטיות כדי שיחזיקו את שערן בצורה מרושלת ואגבית באופן המדויק והחינני ביותר, ורק אני נאלצת להסתדר עם קליפון מכוער שהיה אופנתי בשנות ה-40 של המאה הקודמת.

לפני כמה ימים ראיתי מודעה שבאירוקה יש מבצע על עדשות אופטיות למשקפי שמש. כתוב שם שאפשר לבחור כל מסגרת אופנתית שרוצים, והמכשור שלהם ייקח את המרשם ממשקפי הראייה ויעביר אותו למשקפי השמש. היום הלכתי בשמחה לבחור לי מסגרת וכבר דמיינתי את עצמי הולכת ברחוב, לראשונה עם משקפי שמש אמיתיים. המוכר צינן די מהר את התלהבותי. מתברר שבמספרים גדולים כשלי, אי אפשר לעשות עדשות אופטיות במסגרת קעורה. עליי להסתפק במסגרת ישרה. ונחשו מה? כל הדגמים היפים והנוחים שמחבקים את הקרקפת ועושים לה נעים הם עם מסגרת קעורה. במסגרת ישרה היו לו שני זוגות בדיוק, והם היו מכוערים להפליא, מה שלא מנע מהם לעלות 600 שקל. כבר עדיף להישאר עם הקליפון. הוא לפחות זול.

בדרך הביתה, ברכבת, נעצתי מבטים מלאי קנאה קודם כל בכל אלו שהיו להם מקומות ישיבה ואז בכל עשרות בעלי משקפי השמש.
לא רק שאני עיוורת כעטלף, גם נמנעת ממני היכולת להיראות שיקית. למה כל דבר אצלי צריך להיות סיפור?

מצא את ההבדלים:

1. מסגרת קעורה

2. מסגרת כעורה

שלום לכם אפרוחים שלי. ימים קשים עוברים על כוחותינו, כלומר עליי. בעיקרון, הימים האלה היו אמורים להיות עייפים ועצלים, כמיטב מסורת עונת המלפפונים של הקיץ. מסיבה זו בלבד הסכמתי לפני כחודש להתנדב לפרויקט כלשהו. חשבתי שיהיה לי המון זמן פנוי, אז למה שלא אעשה משהו לטובת מישהו אחר לשם שינוי? איכשהו יצא שכל מיני גורמים פנו אליי והציעו לי פרויקטים רווחיים למדי וכך אני מוצאת את עצמי בימים לוהטים אלה עמוסה בעבודה וטובעת בה, נטולת זמן ועייפה כרונית. אז לעדכן בבלוג לא רק שאין לי זמן, גם אין לי במיוחד מה לכתוב לכם כי אני עסוקה רוב היום בלעבוד ולרדוף אחרי הזנב של עצמי (מטפורי, כן?)  אפילו על טלוויזיה לא כתבתי כבר למעלה מחודש, והדבר מצביע במידה שווה על כך שאין לי זמן לצפייה (אני רואה עכשיו רק מד מן בשבת בערב, שירות חדרים בחמישי ומדי פעם מחוברות) ועל מצבם העגום של הערוצים השונים.

בנוסף, זו כבר כמעט מסורת שביולי-אוגוסט, החודשים הכי חמים בשנה והשנואים עליי ביותר, דווקא כשאני רוצה לא לצאת מהבית לעולם, קורים כל מיני דברים ביורוקרטיים שכופים עליי לצאת לשמש, לחכות בתור ולהיפגש עם עובדי עירייה, פקידי בנק, עורכי דין ושאר ירקות, לנייד טפסים מפה לשם, לחתום כאן בראשי תיבות ושם בשם מלא, ובאופן כללי להתעסק עם הדברים שאני הכי שונאת בעולם חוץ מג'וקים וג.יפית. גם בקיץ זה אני צריכה לצערי להתעסק עם ביורוקרטיה מקוללת וזה מוציא לי את החשק לחיות בכלל ולפבלש בפרט. איפה הימים שהקיץ היה תקופה של אכילת קרטיבים ושריצה נטולת דאגות בבריכה?

מי שמתגעגע אליי בין העדכונים מוזמן לעקוב אחריי בטוויטר. נראה לי שתפסתי את העיקרון ואני מצליחה לצייץ בכל יום לפחות איזה פעמיים.
לפעמים אפילו יוצאים לי דברים מוצלחים. חידה בעיניי למה אחרי כל עוקב חדש שמצטרף נוטשים אותי למחרת שלושה.

עריכה: זה אינו פוסט שמודיע על פרישה, קבועה או זמנית מהבלוג. סתם רציתי לספר לכם כמה אני מסכנה כדי שתרחמו עליי. אני עדיין כאן! ובטוויטר!